פארק הקשתות - 30 ליוני


בבית אנחנו מתלבטים אם אחרי מסע של עשרת אלפים ק"מ, יישארו בנו עוד שאריות אנרגיה להאריך באלף ק"מ נוספים של מדבריות. יש אפשרות ללחוץ על הדוושה בהייוואי 15 חזרה לווגאס או לעשות סיבוב גדול במדבריות דרך פארק הקשתות וארץ הקניונים וקפיטול ריף וכביש 12הנופי. בשלב מסוים, עוד בבית, אנחנו מורידים את המדבריות מתוכנית המסע ואחר כך הם חוזרים אל המפה באופן טנטטיבי ועם החלטה לזרום ולהחליט בבוא העת.

אבל, כשאנחנו מגיעים לכביש 15, ולמעשה כבר הרבה קודם, אנחנו מרגישים נפלא עם המסע שלנו ויש בנו שמחה וסקרנות לקראת שינוי הנוף. לפיכך עובר לנו בנעימים יומנו הראשון ביוטה וביומנו השני אנחנו יוצאים מגרין ריבר ומגיעים בצהריים אל פארק הקשתות - ארצ'ס.

הנוף אדום ומכל עבר עולים ישר מתוך האדמה, סלעי ענק של חול וצרים חומות ומגדלים ומצודות ודמויות רבות שבעיני המתבונן והכל כמו משהו עצום שנעצר באמצע.  



ההודית בלבן שואלת אותי אם היא מפריעה ואם אני רוצה שהיא תזוז ואני משיב לה שהיא מוסיפה המון עם הצבעים שלה ומקווה שזה בסדר שאני מכניס אותה אל התמונה.



















                                              




                                             


על פני פסלי הסלע האדומים, קופא הזמן, ובעיני הם נדמים לאלי מצריים הקדמונים. הינה אל השמש - רע, מוקף עושי דברו המבקשים את קירבתו. כאשר תשקע השמש יישא אותה רע, בשאול, מתחת לפני האדמה ולבוא השחר יידחוף אותה למעלה אל זריחתה.





קובץ:Maler der Grabkammer der Nefertari 001.jpg


והאריה הזה הרובץ על במתו, במבע מלא חוכמה וניסיון. הוא, בטח התגלגל להיות לאל, ולפיכך כבר לא ייצא לצייד, וגמישות גופו העז נוצקה לעד אל תוך הסלע והזמן.


                                   בסתת האלה הלביאה המגנה על מצרים מן הלובר

                          קובץ:Egypte louvre 028.jpg
                                                





סוס ושמו הארלי


דייב ואליס עושים סיבוב גדול באמריקה על ההארלי דוידסונים האדומים שלהם. כשיסיימו אותו יחזרו הביתה, יכניסו את ההארליס לאורווה שלהם יברישו את הפרווה האדומה ואת הרעמה המכסיפה ואז יתנו להם מנוחה עד למסע הבא.
דייב ואליס שייכים לתנועה של קאובויים על אופנועים. בדרך כלל כל אליס מחבקת את הדייב שלה כשהוא מדהיר את ארלי אבל פה ושם אתה רואה את הגירלקאובוי יושבת באותה זקיפות ואוחזת בידיות ברכות שבה החזיקו במושכות.
התנועה הזו של רוכבי ההארליס, אינה מורדת ואינה כועסת. הם לא נגד שום דבר אלא בעד ההארלי ובעד הרוח הנושבת בפנים ומחברת  למרחבים. כבר אין אינדיאנים ואין חבורות של נבלים שצריך ללכוד ולכן הם לא ממהרים לשום מקום אלא נעים להם ברכיבה קלה ונעימה, באחוזה המקסימה והאין סופית ששמה אמריקה.




                                                    

דייב ואליס התקדמו לפנינו, אבל בבוקר כשיצאנו מהחניון בבריס ראינו לפתע את הסוסים האדומים ממתינים להם ליד האוהל.




אדי ומירנדה הביאו אל ההארלי גם את שרוולי הרכיבה מעור של הבוקרים.



הארגנטינאים





יוטה - מפארק סיטי לגרין ריבר - 28-29 ליוני


מוויואמינג עוברים ליוטה ובשולי הכביש המהיר מבחינים בשלט גדול המכריז "אאוטלט ביציאה 145". מחליטים להיכנס ובנוהל הרגיל, אני והמחשב שותים קפה עם WIFI  ואורית משוטטת בין החנויות. מאחר ויורד הערב מחליטים להישאר לישון בשמורה של וולמארט, על הגבעה למעלה. מתברר שאנחנו משקיפים על האאוטלט ושומרים על קשר עם ה- WIFI שלו. הכל חביב מאוד חוץ מרעש גנרטור טורדני של פועלים, שדווקא הלילה, עובדים ברחבה של וולמארט עד חצי הלילה.

בבוקר אורית קונה לחמניות טריות בוולמארט, עוברים שוב באאוטלט כי אורית שכחה שם כפכפים ואני בינתיים מתגלח לי בציבורית. וכמו בהרבה ימים, סוף כל סוף, בחצי היום, אנחנו משייטים לנו משם והלאה עם שביעות רצון עצמית וכפכפים יפים.  

בניווט ספונטאני אני בוחר באיזו דרך ובאקראי היא מובילה, אל אחת מאותן העיירות שנודף מהן קסמן. אני מביט באורית שלי וחש שהיא נמשכת לשיטוט קטן ברחוב והצצה לבוטיקים שיגוונו לה קצת את מה שהיא רואה באאוטלט, וקצת גלריה ואולי אפילו ארוחה של בוקר במין יום יפה כזה. "רוצה ?" אני שואל והיא מהססת "לא יודעת, אם יש זמן". אני לא נמלך בדעתי ומשיב לה בחיוך שיש לנו את כל הזמן שבעולם ותוך כדי אני בולש כבר אחר חנייה במעלה גבעה.

ככה אנחנו מבלים לנו מספר שעות בפארק סיטי המגונדרת ונהנים מתערוכת צילום שמחזירה אלינו מנפלאות אמריקה שמקצתם ראינו, ומפשפשים בחנויות. אנחנו גם אומרים שלום לבאפלו ביל ולג'ון ווין המפוסטרים ומבקרים בבניין הדואר הגדול והיפה כדי לברר מה יש בו, והכל נעים מאוד למעט הארוחה של בוקר שבשעה הזאת כבר לא נמצאת לנו בכל רחבי העיר.







                                                 


                                             




                                                                                 

כבר בערך ארבע כשאנחנו שוב יוצאים לדרך, והפעם באמת, כלומר, אם לא יזדמן לנו עניין חדש או משהו.

אורית מכינה סנדוויצ'ים שמשכיחים את ארוחת הבוקר, ויוטה נפרשת לפנינו בירקות שמפתיעה אותנו אך עם הזמן היא הולכת ונחשפת בנופה המדברי והמשמים.






נוסעים בכביש הטוב ולשם שינוי, העיניים נחות להן מכל היופי שמלווה אותנו עד לכאן, וחולפות להן כשעתיים בלי "תיראי תיראי..." שהיא קריאת הדרך של כל הדרכים כולן.

בדרך, השעון מראה לנו שהגיע זמן של החלפת השמן במנוע ואנחנו עוצרים בפרייס המדברית ומחליפים ואוכלים בדיינר מצוין מהסוג שמתמחים בו באמריקה. אחר כך שוב בדרך מדברית ורוח צד מכה בנו בעוז ומזכירה לנו, שבעצם, הקרוואן  הוא מין בית שעשוי מפלסטיק ומדיקט והרוח יכולה לטלטל אותו ולהתעלל בו. את המטרד הזה אנחנו מאמצים כחוויה של 'שייט', שגם היא חולפת במהרה ומשאירה אותנו כקופסה של גפרורים המזדחלת לה בנועם, על פס אספלט, במרחבים הצהובים של יוטה. 




בגרין ריבר כבר מתחיל לרדת ערב ואנחנו נכנסים לחניון המצוי בתוך פארק לחופו של הנהר גרין ריבר שהוא נווה מדבר ירוק ומפתה במרחבי מדבר. שם בערב יד ביד אל הנהר והשקיעה עושה את כל השאר.







וויאומינג - 27 ליוני

היילוסטון והגרנד טיטון הם פנינים בצפון וויואמינג ומהם אנחנו ממשיכים דרומה וחוצים את המדינה כולה.שוב נעים במרחבים גדולים שתחומים תמיד בגבעות ירוקות ומהן והלאה רכסי הרים.אורית סבורה שהוויואמינג אפילו יפה יותר מהמונטנה, כך שאני מוריד הילוך ומושך ת'זמן. אנחנו מבחינים שאדמות טובות הן כאן טרף לפרות ולסוסים, ורק אדמות משובחות מאוד זוכות שיעבדו אותן. אבל די במבט שטחי כדי לראות שבוויואמינג יש שפע אדמה לבהמה ולחקלאי גם יחד. אנחנו נהנים מטרקטורים צבעוניים וממחרשות וממטרות לצד מגוון של אדמות מרעה ומעלי גירה. בין לבין יש פה שישה בתים וצומת, ושם עשרים בתים ואפילו תחנה של דלק ודיינר מקומי והשמיים תכלכלים, כמו מצב הרוח. כך אנחנו מתקדמים, קצת נוסעים וקצת עוצרים, אם זה כדי לצלם, אם לכוס קפה או לכל סיבה שמזדמנת לנו ונותנת עוד שהות קלה לנשום מאווירה הטוב של וויואמינג וליהנות ממראותיה.