מוויואמינג עוברים ליוטה ובשולי הכביש המהיר מבחינים בשלט גדול המכריז "אאוטלט ביציאה 145". מחליטים להיכנס ובנוהל הרגיל, אני והמחשב שותים קפה עם WIFI ואורית משוטטת בין החנויות. מאחר ויורד הערב מחליטים להישאר לישון בשמורה של וולמארט, על הגבעה למעלה. מתברר שאנחנו משקיפים על האאוטלט ושומרים על קשר עם ה- WIFI שלו. הכל חביב מאוד חוץ מרעש גנרטור טורדני של פועלים, שדווקא הלילה, עובדים ברחבה של וולמארט עד חצי הלילה.
בבוקר אורית קונה לחמניות טריות בוולמארט, עוברים שוב באאוטלט כי אורית שכחה שם כפכפים ואני בינתיים מתגלח לי בציבורית. וכמו בהרבה ימים, סוף כל סוף, בחצי היום, אנחנו משייטים לנו משם והלאה עם שביעות רצון עצמית וכפכפים יפים.
בניווט ספונטאני אני בוחר באיזו דרך ובאקראי היא מובילה, אל אחת מאותן העיירות שנודף מהן קסמן. אני מביט באורית שלי וחש שהיא נמשכת לשיטוט קטן ברחוב והצצה לבוטיקים שיגוונו לה קצת את מה שהיא רואה באאוטלט, וקצת גלריה ואולי אפילו ארוחה של בוקר במין יום יפה כזה. "רוצה ?" אני שואל והיא מהססת "לא יודעת, אם יש זמן". אני לא נמלך בדעתי ומשיב לה בחיוך שיש לנו את כל הזמן שבעולם ותוך כדי אני בולש כבר אחר חנייה במעלה גבעה.
ככה אנחנו מבלים לנו מספר שעות בפארק סיטי המגונדרת ונהנים מתערוכת צילום שמחזירה אלינו מנפלאות אמריקה שמקצתם ראינו, ומפשפשים בחנויות. אנחנו גם אומרים שלום לבאפלו ביל ולג'ון ווין המפוסטרים ומבקרים בבניין הדואר הגדול והיפה כדי לברר מה יש בו, והכל נעים מאוד למעט הארוחה של בוקר שבשעה הזאת כבר לא נמצאת לנו בכל רחבי העיר.
כבר בערך ארבע כשאנחנו שוב יוצאים לדרך, והפעם באמת, כלומר, אם לא יזדמן לנו עניין חדש או משהו.
אורית מכינה סנדוויצ'ים שמשכיחים את ארוחת הבוקר, ויוטה נפרשת לפנינו בירקות שמפתיעה אותנו אך עם הזמן היא הולכת ונחשפת בנופה המדברי והמשמים.
נוסעים בכביש הטוב ולשם שינוי, העיניים נחות להן מכל היופי שמלווה אותנו עד לכאן, וחולפות להן כשעתיים בלי "תיראי תיראי..." שהיא קריאת הדרך של כל הדרכים כולן.
בדרך, השעון מראה לנו שהגיע זמן של החלפת השמן במנוע ואנחנו עוצרים בפרייס המדברית ומחליפים ואוכלים בדיינר מצוין מהסוג שמתמחים בו באמריקה. אחר כך שוב בדרך מדברית ורוח צד מכה בנו בעוז ומזכירה לנו, שבעצם, הקרוואן הוא מין בית שעשוי מפלסטיק ומדיקט והרוח יכולה לטלטל אותו ולהתעלל בו. את המטרד הזה אנחנו מאמצים כחוויה של 'שייט', שגם היא חולפת במהרה ומשאירה אותנו כקופסה של גפרורים המזדחלת לה בנועם, על פס אספלט, במרחבים הצהובים של יוטה.
בגרין ריבר כבר מתחיל לרדת ערב ואנחנו נכנסים לחניון המצוי בתוך פארק לחופו של הנהר גרין ריבר שהוא נווה מדבר ירוק ומפתה במרחבי מדבר. שם בערב יד ביד אל הנהר והשקיעה עושה את כל השאר.
