חניון הביברים

עוד מעט שנה ליציאתנו למסע באמריקה, וכל הזמן הזה, הדברים מלווים אותנו וחיים בנו כאילו עוד לא תמו.
וכשאנחנו מעלעלים באותם פרקי חיים שנשמרו אצלנו יום ביומו, חסר לנו אותו חניון קסום של ביברים שרק בשל טעות נשמט מספר הדברים.
ובכן, אחרי שאנחנו נפרדים מריי, אנחנו מתנהלים דרומה, כשצל הקרוואן שלנו מלטף לו לאיטו את הדרכים הכפריות הארוכות של וויאומינג, ופה ושם נרטב לו מנתזי הממטרות. והנסיעה האיטית הזו, כשהתנועה דלילה מאוד ולא מורגשת, היא לנו קצת כמו רכיבה בארץ מוריקה שלא נגמרת ובעמקים רחבי ידיים שנסגרים בגבעות ורכסים מיוערים.
לפנות ערב נכנסים לשביל עפר צדדי ושם מזהיר אותנו שלט, להאיט ולהימנע מלהפריע לביברים שכאן ברכות המים, הסכרים והסוכות שלהם. לפיכך אנחנו מתקדמים בנחת ובתשומת לב, בלי לפגוע בדבר, עד שהשביל מביא אותנו אל היער במעלה גבעה מחוץ לטווח היזק לביברים.
גם כאן מקבל אותנו שלט, וויאומינגי למדי, שכמוהו לא ראינו. הפעם מבקשים מאיתנו, להשתמש במעגל האש שלנו רק בעצי המקום, ולא חלילה להוציא מהבגאז' שלנו עצים שבאו ממונטנה או מאיידהו ואולי נושאים עימם תולעים מרושעות. לצורך זה מערמים לנו בחניון גבעת עצים נאה שיכולה להספיק לנו לכל החורף, ובנוסף דואגים לנו לערמה קטנה ליד הסייט.

בחניון מתארחים עוד שלושה וחצי קרוואנים וכרגיל יש בו שרותי שדה מצוחצחים, ואנחנו מתמקמים בקרבתם כדי לקצר לנו את הדרך אליהם בבוקר. חוץ מזה יש שם המצאה וויואמינגית נוספת, בצורה של ברז שיוצא מתוך האדמה ובצווארו זרועות שאם מסובבים אותם במאמץ ראוי, בדיוק עשרים וחמשה סיבובים, מגיר הברז מים טובים, מבטן האדמה.
וככה, אנחנו על הגבעה שלנו, שבין עציה מקשטים אותה פרחי בר  וסנאים משתובבים כאילו החיים אינם אלא משחק שלא נגמר. וכל זה כל כך פשוט ומקומי, חף מכל הדר והתהדרות, ובכל זאת שורים על הדברים  קסם והרמוניה ובמיוחד כשריח ארוחת הערב מתמזג בכל.
למחרת השמש מאירה ומחממת ואנחנו מתמסרים לבוקר של התבוננות במשחקי סנאים ולקריאה ומנוחה ומהרהרים בכך שכה מעט דרוש לו לאדם וכה הרבה.