ברייס קניון - 3 ביולי


בהתחלה אנחנו מתכננים לצאת מוגאס אל שמורת הזאיון וממנה אל הברייס קניון ולחזור על עקבינו ולהמשיך לפייג'. כך  מצמידים כולם את ברייס לזאיון שהולכים ביחד מאז ומעולם. אבל, בשלבי התכנון, עוד בבית, אנחנו משנים את התכנית ומחליטים להשאיר את ברייס ללילה אחרון בדרך חזרה לוגאס.
עכשיו, אחרי מסע של 11000 ק"מ, אנחנו מתקרבים לברייס ובאוויר השאלה שלא נשאלת: האם הוא יעמוד בציפיות ששבעים ימי מסע תולים בו ?
בדרך אל הברייס עוברים מרכז תיירותי ותחנות דלק ומזנונים ולודג'ים למיניהם עד שכל זה נפסק ונוסעים בחורשות של אורנים שכבר אין בהם שום חפץ. עוברים את עמדת הרינג'רס בכניסה לפארק ונוסעים היישר לתצפית "השקיעה" הקרובה ומחנים ברחבה.
כאן, כדאי מאוד לחבק את האישה שלך כי לפניך, אולי שלושים פסיעות בלבד שאחריהן תעתק נשימתך. וגם אני עושה בדיוק את החיבוק הזה ולוקח את אורית שלי שכעבור אותן שלושים פסיעות, היא דוממת ועיניה – מים.

                            





כבר בערך שבע ולמרות שמאוחר ולמרות שכבר שבעים יום בדרכים ובשבילים, אנחנו יוצאים אל דרך הנבאחו.  והיא, מעמיקה אותנו, סחור סחור, אל תחתיות אותו מכתש, שקודם השקפנו על צריחיו ועל זקיפיו האדומים ממעל וכעת הם נישאים מעל ראשינו ודוקרים את השמים.





                                         







כמובן שמלווה אותי בתלילות הזו, אותה הירידה שעשיתי כאן לפני חמש עשרה שנים עם נילי וגלאי וצוק וורדלה ויהודה ואותו חמסין ולהט שצרבו אותנו. אבל כעת הערב כבר הרחיק את רתיחת הצהריים ויש אפילו טיפת קרירות בין הצללים המתארכים של הצריחים. לפיכך אנחנו עוברים את מחסה הצל שבו רבצה לה אז החבורה שלנו, לפני שהתקפלה לה חזרה, וממשיכים בדרך הנבאחו לבלי הסב עיניים לאחור.  
בירידה פוגשים חבורת קוריאנים צעירים שמאתרים עמדות צילום נבחרות ומטפסים עליהן בתורנות ומייצרים פוזות מבודהה עד לברוס לי. כשהכל מוכן הם משמיעים בקול גדול את ה "וואן טו טרי" ואז קליק של מצלמה. אנחנו מתערבבים איתם ועוזרים בוואן טו טרי ומצלמים להם וכולנו צוחקים ולפרידה הם מצלמים אותנו בנשיקה.




בעלייה אני מספר לאורית שקראתי באינטרנט שכל אחד יכול לטפס אפילו להימליה בכפוף לשני תנאים: ראשית צריך שיעמוד לרשותך זמן בלתי מוגבל. שנית עליך להתקדם כל פעם רק חמישים צעדים כפולים ולנוח עד להתייצבות הדופק. מכאן ואילך אנחנו כבר לא עושים שום " וואן טו טרי" אלא סופרים עד חמישים ונמרחים. שעת ערב מטיבה איתנו ברוח נעימה ואפילו גשם קל יורד ומדביק את האבק והזיעה שמרוחים עלינו עד שאנחנו דביקים ועייפים ומבסוטים כמו ילדים.



אני מקבל עלי תפקיד של סרג'נט, ומקפיד מאוד על "שיטת החמישים" וסופר את הדופק לאורית לפני שממשיכים. ככה אנחנו מטפסים ורובצים עד שאנחנו פוגשים את ווינג הווייטנאמי, שמתגורר בסן פרנציסקו מזה 30 שנים, ואת הילד היפה שלו. שביל הנבאחו כבר מתקרב לסיומו וכולנו הולכים ומפטפטים להנאתנו על חיי המיעוטים באמריקה ועל השאיפה להשתלבות.






משם אנחנו נוסעים אל תצפית הברייס פוינט שמשקיפה על מכתש הברייס מהנקודה הכי גבוהה מנגד. אנחנו מספיקים עוד לאחוז בשוליה של השקיעה וכמובן שאין יפה יותר מכל מה שרואות עינינו. כי כעת, בסוף מסע נפלא, מעבר לצריחים האדומים ומעבר לרצועה צהובה לוהטת של השקיעה, ניתן כבר להבחין, במסע הבא שלנו.








קפיטול ריף - 2 ביולי


בדרכנו חזרה מפארק הקשתות וארץ קניונים כבר ברור לנו שיוטה פרעה את שטרותיה והמרחק אשר גמענו היה לנו מעט המחזיק מרובה מאוד. לפנינו עוד שני לילות לפני החזרה לוגאס, ואנחנו עמוסים למכביר וכבר לא דורשים הרבה מהמולדת השנייה ואין לנו ציפיות  למעט אולי הציפייה מהברייס קניון.

בדרכנו אנחנו שבים ומבקרים בעיירה גרין ריבר ואפילו נכנסים לבית קפה חמוד מאוד מלא באווירת הסבנטיז. אנחנו משלבים את האינטרנט הטוב עם ארוחת בוקר מאכזבת וממשיכים לנו עוד כמאתיים חמישים ומשהו קילומטר עד שמתחילים לחצות את שמורת הקפיטול ריף.

כמובן שמלווה אותנו רוח קסם אדומה מהקשתות וארץ הקניונים, אבל הקפיטול ריף לא מוותר ומציע מראות שעדיין לא ראינו. ולאט לאט אנחנו מגלים שפה ביוטה יש לטבע מן מנהג כזה לשיר לך באלף גוונים וניגונים .



                                     








כך למשל כאשר אנחנו עומדים מול קיר עצום, אנכי, עליו חרוטים רישומים (פטרוגליפים) של שבטים של אינדיאנים ראשונים. ושוב אנחנו משתתקים מול הזמן הזה שעמד מלאכת אלפי שנים, בסער ובמים ובלהט  המדבר ושמר על הילדים שמחזיקים ידיים בשורה ועל התיש.




לימים כתבתי שיר שנוגע בין היתר למפגש הזה ולמפגש עם הזיכרון.

זיכרון ישן לכאורה - הבלים, גחלים כבויות... בעצם, אפילו לא גחלים רק רמץ בעצם, אפילו לא רמץ רק סימנים של פיח... ובכל זאת קדמונים הותירו פיח על קירות מערה ומתעוררת המיה. מה גם - אם עשו רישומים וכאן, סימנים על קירות ביתי. ומ גם - הציורים


וכמו למשל כשנפתחת לפנינו דרך מתפתלת של עפר ואנחנו מטלטלים את הקרוואן הטוב והחבול שלנו למסלול של ג'יפים שכמובטח מוביל אל תוך היופי. ויש שם שקט שמגיע לפנות ערב כשאין נפש בסביבה והאויר נקי מחום היום ורק אנחנו ופינה קסומה וקניון אדום של קפיטול ריף.

מאוחר יותר יהפוך הצילום הזה לתמונת הרקע הנצחית שלי בפייסבוק.





                                              




                                             

הערב כבר יורד ואנחנו מסיימים את חציית הפארק ומגיעים לעיירה טורי על הדרך הנופית 12. החניון שלנו מטופח ומלא בריח דשא שנקצר וכשאורית באינטרנט אני הולך לראות סוסים שעסוקים בארוחת הערב, באור שקיעה, במרעה שלידנו. גם אצלנו כבר מתעורר התאבון, ואנחנו הולכים לבדוק את סאב וואי שהיא ענקית ומפושטת באמריקה כולה, וכאן סניף שלה, מעבר לצומת הסמוכה. הסאב וואי מוכיחה שהיא בסדר ואנחנו אורזים לנו סנדוויצ'ים וחוזרים לארוחה בקרוואן. בסיכום, למרות שהסאב וואי היא המותג הכי אהוב באמריקה, אנחנו מחליטים שבשלב הזה, לא מחליפים נאמנות ולפיכך, גם בסוף המסע אנחנו מצביעים מקדונלדס, בדיוק כפי שהצבענו בראשיתו.





ארץ הקניונים - 1 ליולי

למחרת הביקור בפארק הקשתות אנחנו מגיעים לקניונלנדס לאזור שנקרא איים בשמיים. כבישים בפארק מובילים לנקודות תצפית שמתחתן נפרש לו מדבר אדום וקניונים שנחצבו במים. גם פה עולים מבני ענק אשר יוצרים דרמה באדום עם קישוטי חרסית לבנה, ולצדם נפערים תהומות אל תוך האדמה. פה ושם אתה מבחין בגרין ריבר או בקולוראדו ריבר שנראים כמו שרוכי טורקיז עדינים המנסים להוסיף משהו משלהם לפאנורמה. אבל ברור לגמרי שאת ההצגה כאן כובשת לה אותה ארץ בראשית צחיחה.



המראות האלו הפרושים תחתיך מביאים אל תוך האנשים מן חרדה של קודש, כאילו הבורא עצמו משקיף בצד על מעשי ידיו, עד שכולם בתצפית מתלחשים ונזהרים מאוד שלא לפצוע את הדממה המתנשאת כאן על הכל מאז ומעולם.





                                            


















כמה שנים כמה שנים
ינק השורש את ההר ?
ואיך גימעה ריוותה שפתיו
פיטמת האבנים !

כמה שנים כמה שנים
ניקר השורש את ההר ?
ואיך פילחו מחצו חיציו
ליבת האבנים !

[צביה כצנלסון בן צבי, לוחמת וקצינה במלחמת השחרור במסגרת חטיבת הראל של הפלמ"ח]