בהתחלה אנחנו מתכננים לצאת מוגאס אל שמורת הזאיון וממנה אל הברייס קניון ולחזור על עקבינו ולהמשיך לפייג'. כך מצמידים כולם את ברייס לזאיון שהולכים ביחד מאז ומעולם. אבל, בשלבי התכנון, עוד בבית, אנחנו משנים את התכנית ומחליטים להשאיר את ברייס ללילה אחרון בדרך חזרה לוגאס.
עכשיו, אחרי מסע של 11000 ק"מ, אנחנו מתקרבים לברייס ובאוויר השאלה שלא נשאלת: האם הוא יעמוד בציפיות ששבעים ימי מסע תולים בו ?בדרך אל הברייס עוברים מרכז תיירותי ותחנות דלק ומזנונים ולודג'ים למיניהם עד שכל זה נפסק ונוסעים בחורשות של אורנים שכבר אין בהם שום חפץ. עוברים את עמדת הרינג'רס בכניסה לפארק ונוסעים היישר לתצפית "השקיעה" הקרובה ומחנים ברחבה.
כאן, כדאי מאוד לחבק את האישה שלך כי לפניך, אולי שלושים פסיעות בלבד שאחריהן תעתק נשימתך. וגם אני עושה בדיוק את החיבוק הזה ולוקח את אורית שלי שכעבור אותן שלושים פסיעות, היא דוממת ועיניה – מים.
כבר בערך שבע ולמרות שמאוחר ולמרות שכבר שבעים יום בדרכים ובשבילים, אנחנו יוצאים אל דרך הנבאחו. והיא, מעמיקה אותנו, סחור סחור, אל תחתיות אותו מכתש, שקודם השקפנו על צריחיו ועל זקיפיו האדומים ממעל וכעת הם נישאים מעל ראשינו ודוקרים את השמים.
כמובן שמלווה אותי בתלילות הזו, אותה הירידה שעשיתי כאן לפני חמש עשרה שנים עם נילי וגלאי וצוק וורדלה ויהודה ואותו חמסין ולהט שצרבו אותנו. אבל כעת הערב כבר הרחיק את רתיחת הצהריים ויש אפילו טיפת קרירות בין הצללים המתארכים של הצריחים. לפיכך אנחנו עוברים את מחסה הצל שבו רבצה לה אז החבורה שלנו, לפני שהתקפלה לה חזרה, וממשיכים בדרך הנבאחו לבלי הסב עיניים לאחור.
בירידה פוגשים חבורת קוריאנים צעירים שמאתרים עמדות צילום נבחרות ומטפסים עליהן בתורנות ומייצרים פוזות מבודהה עד לברוס לי. כשהכל מוכן הם משמיעים בקול גדול את ה "וואן טו טרי" ואז קליק של מצלמה. אנחנו מתערבבים איתם ועוזרים בוואן טו טרי ומצלמים להם וכולנו צוחקים ולפרידה הם מצלמים אותנו בנשיקה.
בעלייה אני מספר לאורית שקראתי באינטרנט שכל אחד יכול לטפס אפילו להימליה בכפוף לשני תנאים: ראשית צריך שיעמוד לרשותך זמן בלתי מוגבל. שנית עליך להתקדם כל פעם רק חמישים צעדים כפולים ולנוח עד להתייצבות הדופק. מכאן ואילך אנחנו כבר לא עושים שום " וואן טו טרי" אלא סופרים עד חמישים ונמרחים. שעת ערב מטיבה איתנו ברוח נעימה ואפילו גשם קל יורד ומדביק את האבק והזיעה שמרוחים עלינו עד שאנחנו דביקים ועייפים ומבסוטים כמו ילדים.
אני מקבל עלי תפקיד של סרג'נט, ומקפיד מאוד על "שיטת החמישים" וסופר את הדופק לאורית לפני שממשיכים. ככה אנחנו מטפסים ורובצים עד שאנחנו פוגשים את ווינג הווייטנאמי, שמתגורר בסן פרנציסקו מזה 30 שנים, ואת הילד היפה שלו. שביל הנבאחו כבר מתקרב לסיומו וכולנו הולכים ומפטפטים להנאתנו על חיי המיעוטים באמריקה ועל השאיפה להשתלבות.
משם אנחנו נוסעים אל תצפית הברייס פוינט שמשקיפה על מכתש הברייס מהנקודה הכי גבוהה מנגד. אנחנו מספיקים עוד לאחוז בשוליה של השקיעה וכמובן שאין יפה יותר מכל מה שרואות עינינו. כי כעת, בסוף מסע נפלא, מעבר לצריחים האדומים ומעבר לרצועה צהובה לוהטת של השקיעה, ניתן כבר להבחין, במסע הבא שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה