נוסעים לאיטנו בדרך יפה, בעמק כלשהו ברוקיס, מהעיירה ג'ספר אל אגם מדיסין. פה ושם קראנו על מטיילים שראו ישבן של דוב שהספיקו לצלם או שהחמיצו, ולכן הציפיות שלנו בענף הזה צנועות מאוד. לפיכך אנחנו עסוקים בהא ודא ונושמים לרווחה מראות של יופי כשאימא דב ניצבת עם גורה בשולי הכביש בכוונה ברורה לחצות אותו.
עוצרים בצד הדרך ומתברר שלדובה אין שום עניין במפגש הזה והיא מפנה את אחוריה ויורדת עם הגור מסף הכביש המוגבה אל שולי היער. אני ממהר החוצה ומבחין שהיא מתרחקת לאיטה ואו טו טו תיבלע ביער.
אני חדש מאוד בענייני דובים חיים, והדובי היחיד שבחיי הוא הכר שלפעמים אני חובק בלילה. וכמובן שיש בי להיטות רבה שמשכיחה ומגמדת את האזהרות החמורות מאוד, וכשהכול מתערבב ביחד בתוספת מנת טיפשות גדושה, אני מזדרז ויורד אל תוך היער, סמוך אחרי, הדובה שלי. הגור שכדרכו משתרך אחרי אימו, חש אי נוחות מהנוכחות שלי ונעלם לפני אימו, ואז היא מסובבת את גופה אלי ומרימה מבט כתוהה אם הזדמן לה כאן טרף כלשהו.
אני מרים את המצלמה וממקד אל תוך עיניה ונדמה לי שאני מבחין שבשנייה הזו ממש, היא חוככת בדעתה אם להסתפק באזהרה החמורה או לאכול אותי ודי. אז אני לוחץ על הלחצן ומסתובב בנחישות ופוסע לאיטי במהירות רבה החוצה מן היער.
לימים מתברר שהרינג'רים בטוחים בשישים ושמונה אחוזים, אם לא יותר, שיש לי כאן עניין עם גריזלי שלידו דוב שחור נחשב למשהו משני. אגב, האחוזים שמורידים לי הרינג'רים, בעניין הזה, מתבססים בעיקרם על העובדה שאני נמצא כאן לספר את הסיפור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה