וויואמינג גדולה מישראל פי שנים עשר, יש בה חצי מיליון תושבים והיא בשליטה רפובליקנית מוחלטת. אנחנו נכנסים ללינת לילה בחניון הפרטי של ריי שמסתובב בממלכה שלו על טרקטורון כשהוא חבוש כובע טקסני ועטור זקן מטופח. חוץ מזה הוא מצויד גם באישה צעירה ויפה ולפחות מבחוץ הוא נראה כקאובוי דרומי שטוב לו בחיים.
עוד יותר טוב לו משום שבוויואמינג לא משלמים מיסי מדינה, כך שאני מוצא עצמי מופתע כשאני שואל אותו על שיעורי המס והוא משיב "יותר מידי". אני תוהה והוא מבהיר לי שאומנם לא משלמים מס הכנסה בוויואמינג, אבל משלמים מס פדרלי של 3% בתוספת מס ערך מוסף. אני מזכיר לריי שהוא גבה מאיתנו שלושים דולר בתוספת מס, כך שלמעשה המס מגולגל על הקונים. ריי מסכים אבל מתעקש שהמיסים בכל זאת גבוהים מידי. אנחנו משוטטים בשיחתנו פה ושם ומסכימים על כל מיני דברים, עד שריי מרגיש מספיק נינוח לגלות לי שבבחירות לנשיאות הם הולכים "לבעוט בתחת של הבחור השחור שבנוסף לכל הוא גם מוסלמי".
אני פוגש באמריקה רפובליקנים רבים כמו ריי. הם קצת גזעניים וקצת בורים אבל מצד שני הם בדרך כלל אוהבים את ישראל והם לבביים. הם לא תמיד יודעים הרבה עלינו, אבל הם אוהבים מאוד שאנחנו עומדים שם, באיזה צד רחוק של המפה, ואומרים לכל המוסלמים שמסביבנו: "אל תתעסקו איתנו". בדיוק כמו שכל שריף טוב אמר בשקט לפורעי החוק בעיירה שלו במערב.
והמערב הזה, עם הערכים שלו והגברים שלו, חי בלבו של ריי וחבריו והם לא מוכנים שיבוא לעיירה איזה כושי עם כוכב של שריף.
ככל שאני רואה יותר את אמריקה אצלכם אני מרגיש שתו לי אכלו לי. מה זאת קנדה על כל יופיה המרהיב מול אמריקה שלנו- על מערבוניה והמיתוסים שלה- שהיו חלק מאיתנו, נתיני חסות. אני עוד אהיה שם על סוס עם הקרחת מתבדרת ברוח והמשקל העודף
השבמחק