מחר עוברים במעבורת לוונקובר שם נקלוט את צוקי וגלאי וכעת אנחנו מכינים את הקרוואן לקראת האורחים. כזוג, יש לנו המון מקום ואנחנו מנצלים את כולו במין סדר מרווח שמתפשט אל כל פינות הקרוואן. על זה נוסף אי סדר מסוים כאשר בלילה סהרורי השליכו אלינו מימי וחיים את תכולת הקרוואן שלהם. עכשיו צריך לעשות פסח. למיין ולזרוק ולסדר ולהצטמצם ולפנות ארונות לאורחים ולנקות את הבית ולהכין לנו את שובך היונים שמעל לתא הנהג, שם נישן בשבועיים הקרובים. זו כמובן גם הזדמנות לכביסה גדולה ולכל מה שטיפה הוזנח בלהט המסע.
בעיצומה של הטירחה, כששקיות נערמות בחוץ לקראת פינוי ובפנים בלאגן, מופיע פתאום בעל החניון. כמנהגם של היפנים הוא קצת קטן וקצת מתקתק ושופע הבעות וצקצוקים. הוא שמע שאנחנו מישראל והוא מספר שנהוג אצלם לחבק את מי שבא מארץ הקודש כדי לספוח ממנו שאריות קדושה. כמובן שאני נעתר ומעניק לו חיבוק גדול, אם כי נדמה לי שנדבקים בו אבק וזיעה הרבה יותר משאריות קדושה. אבל זה, כמובן, עניין של השקפה. כך או כך, נוצרת בנינו אינטימיות שמזכה אותנו ביחס חם ואנחנו אפילו מקבלים מהיפני דולר וחצי ליבוש כביסה במכונה.
בבוקר אני מחטא עם האקונומיקה של חיים את האינסטלציות ומבריק את השירותים והמקלחת כמו שאומרת לי האחראית. לבסוף, כשעל הכל שורה רוח ניקיון וסדר, ואנחנו כדרכנו מבסוטים ממעשה ידינו, אנחנו יוצאים בשעה טובה לדרך, אל המעבורת.
כמו כשלא קורה אף פעם, אנחנו מאחרים מאוד וכשקונים כרטיס למעבורת מתברר לנו שרוב הסיכויים שנבלה על הרציף שעות רבות עד למעבורת הבאה. וככה עומדים על הרציף, בחמישה טורים מקבילים שהולכים ונבלעים בפיה השחור והמתוק של המעבורת בעוד אנחנו נעים לאט לאט בעורפו של הטור הרביעי. אחרי שהמעבורת טוענת את עצמה אולי בשש מאות ותשעה רכבים, בלי להחשיב משאיות גדולות ואוטובוסים, התנועה כבר נעצרת כמעט לחלוטין, וברור ששם בתוכו מצופפים ומחשבים ודוחסים כדי למצות את כל האפשרויות. הקוונית שלפנינו מבררת מה שמבררת במכשיר הקשר שלה, ושולחת פנימה שלוש מכוניות כאילו אחרונות ואחרי דקה או שתיים עוד אחת ממש קטנה שנבחרת מהטור החמישי. סוף כל סוף אנחנו מתייצבים בקדמת הטור שלנו ועומדים שם כבר שלוש דקות שמתארכות לנו כמו שבע. אז, כמו תמיד – כשהלחץ מתגבר, אני מעגל יד חזקה ומחבק את האישה שלי ולוחש שזו לא בושה להיות האחרון. מהאוניה עולים קולות זירוז וחריקות שונות שנשמעות לנו כמו הרמת העוגן וטורי המכוניות קפואים במקומם כשהקוונית מרחוק מרימה ידה ומצביעה עלינו. ולפני שיהיה איזה פתח לטעות, אני מזניק את הכרכרה הגדולה שלנו ומוביל אותה פנימה. כשאנחנו מטפסים על הסיפון מעלים עלינו את גשר הפלדה ונדמה לי שהוא חובט קלות באחורינו. אז אני שב ומעגל את זרועי סביב האישה שלי ולוחש לה שיש בעצם לא מעט כבוד, בלהיות האחרון.
יובל ואורית היקרים, אתם מתקרבים אל סוף המסע שלכםואני מהרהר לעצמי הרהורים על סוף וזכרונות וחלומות שהוגשמו. רק עכשיו, אחרי שטעמתי משהו מהמסע איתכם, אני מתחיל לקנא במה שעברתם. חוויית חיים גדולה.מחכים לכם כאן בבית ולפחות אדע שנגענו יחד איתכם במשהו שיישאר לתמיד- ג'ספר, בלו ריבר, פילד ובאנף- וכל מה שביניהן על צפירת הקטרים, טורי הרכבות, הקניונים המפלים והאגמים המרהיבים. ההיא, גברת לאורה קיי, עם הארווי הארנב בעגלת הילדים תצטרף לשלל הדמויות שיישארו במוחנו עוד ימים רבים?
השבמחקהלו גלאיקה
מחקשמחת אותנו
מחבקים
אורית ויובל