שדה הקרח- קולומביה, הקיר הבוכה, קניון מיסטיה אגם פייטו, אגם בו

זה הלילה הקר ביותר ואנחנו ישנים עם בגדים. השובך שלנו קטן ועוזר לשמור את החום וגם שמיכת הפוך שהבאנו מהבית עושה את העבודה ומעליה יש לנו שמיכת פליז אדומה ונמתחת שאנחנו קוראים לה "מסטיק" והיא עוטפת את הפוך ואותנו כך שעל אף הכפור בחוץ, אצלנו צפוף וחם ואנחנו ישנים כמו תינוקות. בבוקר אנחנו מבינים שעל החברים שישנים בסוויטה עבר לילה עם הרבה קור ומעט שינה. אנחנו נזכרים שמימי השאירה לנו שמיכה טובה וצוקי מתגברת על הדחייה שיש לה משמיכות של אנשים זרים כך שלהבא גם האורחים שלנו ישנים טוב יותר בלילות קרים.
למחרת מאירה שמש חמימה מתוך שמיים כחולים, ואנחנו עושים דרכנו אל "שדה הקרח של קולומביה". לוקחים אותנו באוטובוס מיוחד של שלג שכל גלגל שלו עולה איזה חצי מליון שמביא אותנו לקרחון עתיק מאוד ששרוע לו בין שני הרים לפחות מאז ימי הדינוזאריים.
                
                                               עומק הקרחון כגובהו של האייפל

                                                     "הקיר הבוכה"

     קניון מיסטייה

הביקור באגם פייטו הוא ללא ספק אחד מהשיאים. קודם כל, מהחניון אל האגם מוביל שביל ארוך מקסים בתוך שלג. אחר כך - הוד רוממתו הפייטו.

  

                              עם  הדמויות על קירות הסלע אנחנו משחקים ב "מי רואה ?"

את היום הגדוש הזה מסיימים באגם בו. כמו המפלים וכמו חיות או פרחים - לכל אגם נשמה משלו ויופי משלו

בלילה בחניון מוסקיטו קריק מבקשת הרינג'רית לחייב אותנו בתשלום עבור רשות להדליק אש, כמקובל אצלם בקנדה הקטנונית. אני אומר לה, שלא צריך רשות מהם משום שלנו האמריקאים זו היא זכות טיבעית להדליק מדורה בכל מקום בו אנחנו יורדים מן האוכף. אבל היא לא ממש מבינה את ההומור ואנחנו משלמים ועושים שוב מדורה ואוכלים כל מיני שאריות בשר ותפוחי אדמה מהאש שהם תמיד מעדן שטעמו שמור מאז ימי ילדות.

ערב בחניון מוסקיטו קריק