טיול באי וונקובר

בין לבין יצאנו לשוטט באי. 

                                 למען האמת, לא היה הרבה לראות. למען האמת, תמיד יש מה לראות. ועוד איך !

                                      בעזובה השכוחה הזו, ליד האגם והנחל, חנינו ללינת לילה. כמה יפה.

                                                 מאוחר יותר סיפקה התמונה השראה לשיר שכתבתי.

שנים רבות רובץ באגם
גזע כרות.
לא חי לא מת,
מחכה

בקיץ מגלה את גופו,
בחורף עולים מים
המכסים עד צווארו

כך או כך,
ראשו החסר מבצבץ,
מסרב להיעלם...
כאילו מבקש

נדמה שאינו רואה
שאינו זוכר.
נדמה שכלום.
ובכל זאת - מחכה

יום אחד מביא הרוח
זרע קטן.
הוא מניח אותו
בין קפלי הגוף הכרות

עכשיו יכול הגזע למות

נ.ב. 

כשהיה אב המנזר האהוב על ערש דווי וכל הנזירים התכנסו סביבו, ביקש מהם שאחרי מותו יניחו את גופתו בוואדי. 
התעצבו הנזירים מאוד ואמרו שהם רוצים לעשות לו קבורה על ראש הגבעה היפה המשקיפה על המנזר והעמק. כך חשבו הנזירים, הם יוכלו להרים את ראשם אל קברו ולראות אותו בדמיונם. אולי אפילו לדמות שהם שומעים את קולו. 
אמר להם אב המנזר: 
"אחרי מותי לא יוותר ממני דבר אלא בלבכם. לפיכך לא יהיה עליכם להקשיב ולהסתכל, לשום עבר". 

"אבל" הוסיפו ומחו הנזירים "כאשר נניח את הגוף בוואדי, יבואו הנשרים וינקרו אותו ויבואו השועלים ויקרעו נתחים מבשרו".
לפני שעצם את עיניו, השיב להם האב:
"אם תקברו אותי בראש הגבעה, יבואו צרצרים וחיפושיות ויכרסמו את בשרי. אם תניחו אותי בוואדי, ינקרו אותי הנשרים ממעל, השועלים יבצעו להם מבשרי מן הצד, והצרצרים והחיפושים יכרסמו מלמטה. ואני איני רוצה להעדיף את אלו על אלו". 

בשיר ביקשתי לבטא את אותו גלגול בטבע שבו המוות מתגשם בצמיחה המחודשת.