וונקובר מצוינת כאחת מהערים היפות בעולם וגם כאחת מהערים שהכי טוב לחיות בהן. בפועל אנחנו מוצאים שהיא לא עד כדי כך. היא לא נצחית כמו ירושלים ולא תוססת כמו תל אביב או סן פרנסיסקו שלנו. מצד שני היא עיר סימפטית ונאה ואנחנו משוטטים בנינוחות בחוצותיה ומבקרים בתערוכה אימפרסיוניסטית ובאיזה אי של שוק ושל צבעוניות שנראה די מת מחוץ לעונה, ובנמל הזה ובנמל ההוא ואנחנו נהנים פה ושם מתצוגה ארכיטקטונית מעניינת ושורה עלינו נעימות איטית של בוקר יום שבת בקצה העולם.
משוויצות עם המטריות החדשות
דוכן פירות בשוק שבאי גרינוויל
הספריה הציבורית שתכנן הארכיטקט הישראלי משה ספדיה בהשראת הקולוסיאום
.
קנדה פלייס - מרכז כנסים דמוי אוהלים
כשהעיניים מתעייפות מהמראות, ממהרת צוקי אל ג'יי קרו ואורזת חצי חנות לפני שיחטפו לה משהו, עד שהאשראי שלה נגמר ומר גלאי נקרא להגיע לשם דחוף, לפני שמוציאים לה שם כל מיני קונפקציה מתוך השקיות. כך או כך, אנחנו נהנים ממה שלא קנינו וצוקי נהנית ממה שהיא כן קנתה, ורק גלאי חצוי מעט כשהוא חושב על העלות והתועלת בחיים.
ושוב אנחנו ברחובות העיר ובגניה כשמזדמן לנו "הארי הברווז" וגלוי לכל שהוא יודע לקרוא את העתיד או העבר ולפיכך אורזים אותו באהבה רבה בעגלה מקושטת של תינוקות, אלא אם כן הוא מבקש לצאת להסתובב מעט.
הארי ואמא
הרגליים כבר לאות וגלאי מוליך אותנו למסעדה נאה בשכונת גסטאון היפה ובדרך פוגשים שעון אדים שמתנשף כמו קטר של פעם רק שבמקום לנוע על פסים בעליזות הוא תקוע עגמומי על העמוד ומסובב את מחוגיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה