כזכור, רבץ ארכימדס באמבט שלו ולפתע עלה בדעתו שהוא יכול למדוד את נפח גופו, או כל נפח אחר, לפי כמות המים שהוא הודף. ההארה הזו הזניקה אותו מהאמבטיה והוא רץ ערום ברחובות אתונה כשהוא צווח באושר: "אוריקה...אוריקה..." .
מאז משמשת "אוריקה" [ מצאתי ] כמשאלה למחפשים כולם. לפיכך, כמעט בכל מקום בו חיפשו זהב או משהו תמיד נמצאת איזו אוריקה אחת. ואף על פי שאין ספור "איבדתי" נלווה לכל "מצאתי", אין על המפה ולו "איבדתי" אחת, אם נתעלם מאותם שלדים של כפרים ועיירות שבעצמן הן יד וזיכרון לאותו "איבדתי".
מכל מקום, אוריקה שלנו היא עיירה לבבית מאוד, ובבוקר אחרי שאנחנו מכבסים כל מה שכביס ומצחצחים את הקרוואן אנחנו יוצאים העירה. כמו תמיד, יש רחוב אחד ראשי, שפעם היה בו הסלון ומשרד השריף עם בית המעצר באחוריו, ובנק שנראה כמו מצודה כי בכל סרט שעשו שבו ושדדו אותו. אבל, כל זה היה, כל זה כבר איננו, ורק אותו רחוב ראשי, שכעת נכנסים בו ויוצאים ממנו טנדרים גדולים עם ארגז שיש בו חבילה גדולה של קש, או משהו ולעיתים כלב שמשגיח שהעניינים מתנהלים כמו שצריך. ויש בו באותו רחוב ראשי גם בר ודיינר ומסעדות וכמה חנויות בגדים יד שנייה, אבל אורית שלי מוליכה אותי דווקא אל שתי גלריות שמפתיעות אותה בכל מיני דברים ובסוף היא אפילו קונה שם שלושה רישומים של אוהבים. אנחנו אוכלים צהריים בדיינר ונהנים מהאוכל ומפטפוט נעים עם המלצרית ומבטיחים לשוב גם לארוחת בוקר.
מסתובבים עוד מעט בעיירה ומשוחחים עם אזרחיה וחוזרים אל סילבראדו כדי לצפות בשקיעה שמפגישה אדום כחול לבן ובני גוונים שביניהם. 
בבוקר, עוד רובצים מעט בדשא של סילבראדו ומחליפים דברים וכיוונים עם השכנים עד שלבסוף, ממש חולצים עצמנו, ויוצאים לארוחת הבוקר בדיינר. אנחנו מרגישים כבר כמו בבית והמלצרית שלנו, מתיישבת לידנו ומספרת לנו על אוריקה שלהם, עד חצות היום ורק אז עולים לקרוואן ומנפנפים לה, לאוריקה, לשלום, בדרכנו אל מרחביה של מונטנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה