נוסעים על צלע ההר ועמוק מתחתנו זורם נהר הפייזר. במקום שנקרא "שער הגיהנום", הלס גייט, הייתה מפולת סלעים ענקית שהצרה את נתיב הנהר ולכן הוא זורם שם בזעם ומרעיש עולמות. מכאן, שם המקום. בכניסה לרכבל מוכר לנו כרטיסים קנדי צעיר שהיה בארץ. הוא מצהיר אהבה לישראלים ובודק את כל ההנחות שמגיעות ושלא מגיעות לנו ובסוף עושה לנו מחיר שהוא לא עושה לאף אחד והוא זול בערך בחמישה דולר מהמחיר הרגיל. כשהוא רואה שאנחנו מאוכזבים מהאהבה שלו, הוא מבטיח לנו כבונוס, שאולי נראה דובים ואיילים ואפילו תנינים, אם רק תהיה לנו טיפה מזל.
על גדות הפייזר מסילות רכבת. באחד המקומות יורדים אל המסילה והנהר. מצמידים אוזן למסילה, כמו בסרטים, לשמוע את לחש הרכבת או את רטט הפסים שמבשרים שהינה היא קרבה, אבל הפסים לא מסגירים שום סוד. בדרך חזרה שומעים אותה. מסתובבים ורצים בירידה ומגיעים ממש עם הקטר שצופר אלינו באיום או אולי בחיבה. כי מי כבר רץ, בזמן הזה, לראות קטר נושא במעלה שיירת של קרונות משא.
כל זה מתערבב אצל גלאי ברגשות והוא עומד קרוב קרוב אל הפסים ומנפנף שלום אל הדפנות האטומים החולפים מולו באותו שקשוק עתיק.
"שב הביתה, נערי, שב למקום שממנו באתי" אני צועק אל חברי ברעש המחריש, ומזכיר לו את קריאת הגבר השחור אל יוליסס הזאטוט בשעה שהוא החזיר לו נפנופי שלום עד שהרכבת נעלמה [הקומדיה האנושית ] . הקריאה הזו נוגעת אצל גלאי ששוב ושוב קורא אלי בשמחה: "שב הביתה נערי, שב למקום שממנו באתי".
נראה שהצלחתם להפוך את הטיול שלכם לסיפור יפה
השבמחק