גלאי אוהב רכבות ואוהב לספור. כבר בקפילנו פארק בוונקובר, אחרי טיפוס וירידה ביער הגשם ובשבילים המרחפים שלו, שואל אותנו גלאי לפתע: "כמה מדרגות היו לנו מנקודה א עד לנקודה ב ?". כמובן שכולנו נהנים לנחש ולהיות "הכי קרובים" ואם אנחנו רחוקים מהמספר האמיתי, אנחנו גומלים למר גלאי ב "אוה- ווואה" של התפעלות מממספר המדרגות שלו. הימורי המדרגות הללו הם תחביב אבל כשהדברים מגיעים לספירת קרונות של רכבות זו כבר ממש דת. וכמו מאמין בתפילתו, נסוכה על גלאי ארשת של ריכוז ודבקות בספירתו. וקנדה, יש לומר, מספקת לו רכבות שאין להן קץ כששניים או שלושה קטרים סוחבים מאות קרונות ולפעמים בסוף השיירה יש עוד קטר שמתאמץ לו מאחור.
כמו הרכבות, גם המשאיות הן חלק מנוף הדרכים. הן גדולות וצבעוניות ומלאות עוצמה, אפילו כשהן זוחלות בעליה.
פעם אחת אנחנו נוסעים אחרי משאית שמובילה צינורות גדולים המונחים בשש קומות. אין בכך שום ייחוד, חוץ מזה שמר גלאי בעיוורונו אומר שיש שם ארבע קומות ואני מרגיש שיש לי טרף קל. אנחנו לא מספיקים לחתום את ההתערבות בינינו וכבר אורית מצטרפת אל גלאי. אני מרגיש שזוהי הזדמנות ללכוד את כל העדר בזריקה אחת של לאסו, ולכן אני שואל את צוקי אם גם היא רואה ארבע קומות. לצערי היא קצת לא וקצת כן ואני נאלץ לעזוב אותה ולטפל בקורבנות שכבר תפסתי. מכאן ואילך מתפתח מרדף אחרי המשאית אשר טסה לפנינו כמו מכושפת. אני כבר במאה ועשרים אבל נראה שהמרחק בינינו רק גדל. אורית מנסה לצלם אותה כדי שהתמונות יכריעו ואנחנו נפרדים לתמיד מהמשאית הבלתי מושגת. אחר כך כשמורידים את התמונות אל המחשב, ברור לכולם חוץ מלגלאי ולאורית, שהיו שם שש קומות של צינורות. רק צוקי, קצת שש וקצת ארבע, כך שהם כופים עלי, בנבזות צריך לומר, פשרה של תיקו. אבל בעצם, זה לא כל כך נורא, כי גלאי במילא, לא משלם כשהוא מפסיד.
אלו סיפורים קטנים שאני מחבר לכאן, אבל באותו בוקר אנחנו עסוקים למעשה במקסם אחר של רכבות כשאנחנו מגיעים אל פאתי פארק יוהו, לתצפית על המינהרה הספיראלית.
במלחמת העולם סללו את המסילה שהיא עורק תעבורה ראשי. על פי תוואי השטח הקשים נדרשה הרכבת לטפס 16 מטר בטווח קצר מאוד. זה חייב שיפוע גבוה מידי בשביל רכבת רבת קרונות ועמוסת מטען.
את הבעיה פתרו על ידי חציבת מנהרה, עמוק אל תוך ההר וכך נעה הרכבת במסלול ספיראלי בתוך ההר ולאיטה טיפסה את אותם ששה עשר מטר שבין פתח הכניסה למנהרה לבין פתח היציאה מן המנהרה.
את המנהרה חפרו, בעבודת פרך, שבויי מלחמה, שלזכרם אנחנו שורקים את נעימת הסרט "הגשר על הנהר קוואי".
ניתן לראות את שני פיתחי המנהרה והפרש הגובה שביניהם. שעה ארוכה חיכינו לשווא לרכבת שתיצוק ממשות בסיפור. הקנדים יכלו, עם קצת רצון טוב, להתקין בתצפית הגדולה והמושקעת, מערכת שתעדכן כל העת, מתי צפויה רכבת להגיע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה