חוזרים הביתה לאמריקה 19 ביוני

בבוקר מביאים את צוקי וגלאי לתחנה בבאנף. משום מה נקבע להם צ'ק אאוט לשמונה וחצי למרות שהאוטובוס ממריא רק בתשע. הם אורזים לבד ואנחנו מביאים אותם במועד לטרמינל השומם. 
לפני כארבעים שנה, ישבתי מאחורי גלאי על הוספה שלו, כשעל גבי תרמיל גב כתום ענק והוא הביא אותי ללוד לנסיעת חו"ל הראשונה שלי. מאז נסענו יחד ולחוד הרבה פעמים והיו לנו כל מיני פרידות הקשורות לחו"ל. אבל כעת זו פעם ראשונה שנפרדים בחו"ל כשהם חוזרים ואנחנו באמצע הטיול, וממשיכים. ואצל גלאי מתעוררים געגועים אל מרחביה של אמריקה.

אחרי שלושה שבועות בקנדה, מתוכם שבועיים אינטנסיביים עם הגלאים ברוקיס, ואוצר של חוויות דחוסות, מתעוררים בנו געגועים חזקים אל אמריקה ואנחנו מצטיידים ויוצאים לדרך בשמחה. נוסעים דרך פארק קוטני שהוא פארק נוסף של הרוקיס. השובע מאגמים ומפלים ויערות ובעצם מכל היופי העצום הזה, גורם לנו לנוע לאיטנו על הכביש שמוביל דרומה בלב הפארק, מבלי להתפתות לעוד אטרקציות. אנחנו נהנים לנו מהדרך היפה ומשיחה בטלה וסיכומים למיניהם, שעושים כשנפרדים, עד שמחנים ליד אגם קטנצ'יק ואורית מכינה לנו ארוחת בוקר נפלאה, שנופלת רק מעט מהארוחות בהן גלאי פינק אותנו.

   
במקום אחר בכל זאת התפתינו וסטינו מעט מהדרך לאמריקה. זה היה כדאי ! חזינו שם בתופעת טבע שרק הניסים הגדולים משתווים להם, ולמענכם צילמנו את הרכס הנהר והשמים:  

בתחילה נדמה היה לנו, שהעננים והנהר נעים דרומה. לפתע הבחנו שבעצם הרכס הוא זה שנע צפונה, כמו אוניה עצומה שיוצרת טריז בין הנהר והשמים. 
 ולראיה, הזוג הזה אשר גם הוא כמונו, עמד בצד משתאה לראות איך איתני הטבע הופכים את מסלולם.
 זה באמת מצער שאנשים מטילים ספק בדברים שמוכחים מעצמם, כפי שמתברר לנו לא פעם. 
 אבל אנחנו בטוחים שבכל זאת יש כאלו ביניכם, שעדיין לא איבדו את התמימות ולכם אנחנו אומרים:
 איננו יודעים לאן הגיע הרכס מאז שעזבנו אותו, והיכן אפשר למצוא אותו. אבל אנחנו מפצירים בכם - אם תפגשו אותו במסעותיכם, טפסו על גבו ושוטו אתו כברת ארץ.
 אה... טוב שנזכרנו, אל תשכחו להחזיק חזק חזק ואולי אפילו לקשור את עצמכם, כי לפעמים הרכס מתרומם ועף.

                     

 אחר כך ממשיכים ועוצרים וממשיכים, והנוף האלפיני הולך ומשתנה למשהו יותר רגוע עם יופי משלו. אורית אומרת שמגיע לנו עוד דוב לפרידה, וכעבור דקה הוא מחכה לנו בשדה ירוק מלא צהוב ומדגמן לנו סידרה של צילומים.

שוב ממשיכים, ומתברר שגם עיזות באות להגיד שלום. בעונה הזו הן מתקלפות מפרוותן ונראות כמו טלאי על טלאי אבל דעתנו מפויסת ואנחנו מנפנפים להן שלום. אחר כך משוטטים מעט בעיירות של מעינות חמים וממשיכים וממשיכים.

כבר שבע בערב כשאנחנו מתנהלים במחוזות האחרונים של קנדה, אבל אמריקה ממש קוראת לנו, כאילו קנדה הייתה לנו מין חו"ל מאמריקה שהיא מין בית.

ככה, קנדה מלווה אותנו באווירה חורפית גשומה לסירוגין, ובנופיה היפים מאוד שהתרככו והתעדנו בינתיים, וגם  באיילות שחוצות את הכביש שלפנינו.

ולסיום קסום, צצות להן שתי שלוחות של קשת בענן. אנחנו מאטים ומתברר לנו שהשלוחות מחוברות לקשת שרגליה שרועות על הגבעות משמאל ומהן הן מתרוממות למעלה.
לתדהמתנו, הרגל הקרובה אלינו נעה במקביל אלינו, ממש יחד איתנו על הרכס וניתן לראות אותה כשהיא צובעת בצבעיה את העצים שורה אחרי שורה וזו פרידה יפה מאוד מקנדה. זה אכן יום מלא קסמים. 

במסוף הגבול פותחים חלון, משוחחים ומחתימים דרכון. בכל קנדה לא הצלחנו לקבל מפת דרכים אחת, אבל כאן, בבית, אנחנו מקבלים מפה גדולה של מונטנה, ובנוסף חיוך רחב ואינפורמציה כאילו השוטר הוא מין מרכז קטן של מבקרים.

עוד רבע שעה ואנחנו מתמקמים בחניון סילבראדו בשולי העיירה אוריקה. זהו חניון יפה על דשא, ויש בו WI FI טוב שתיכף יחבר אותנו עם הבית, וגם מכבסה שמרמזת לי שפסח שוב בשער. אבל בינתיים יש לי, כנהג, זכאות למנוחה של שעתיים, כך שבעוד אורית שלי מתחילה להזיז דברים ממקומם, אני יוצא אל בין הערביים המאוחרים ולהפתעתי אני מוצא ששמש מכחילה את השמים ועננים לבנבנים חפים מגשם מקשטים את שמי אוריקה. כמובן שזו קבלת פנים יפה מאוד, אחרי שבועיים לחים ברוקיס. ונדמה לנו שאוריקה זו שמחה בנו כמעט כמו שאנחנו בה ולא נותר לנו אלא לאכול מרק טוב ולברך שכך קורה לנו ואולי אפילו עוד משהו קטן.