קרסנט לייק - 31 במאי

עם בוא החושך היער מתכנס בתוך עצמו ואנחנו בתוך עצמנו. בבקרים מציף אור בהיר את היער וזוהרים בו עצים וצמחים ושרכים שקרני שמש נוגעות בהם.

בבוקר חזרנו מהיער ובפנייה מסוימת נפתח לפנינו האגם. עננים לבנים נחו על חלקי האגם ועננים אחרים היו תלויים על המדרונות המיוערים והכל השתקף בראי האגם. הצלילות שיוותה מראה קפוא וחד והארעיות של הקסם נדמתה כקבועה. 

אולימפיק פארק - 30 במאי

בבוקר יצאנו לפארק אולימפיק. פגשנו פינת חמד על גדת אגם קרסנט הנמצא בין הרים גבוהים ומיוערים. אורית הכינה ארוחת בוקר 'מפצה'. האגם עשוי מים צלולים מאוד ועמוקים היוצרים ראי של צבעים והשתקפויות שעולים אלו על אלו ויוצרים שכבות ורבדים. אני צילמתי ושוחחתי עם זוג גרמנים שבאו לפני יומיים וחצי ולא חדלו מהתפעלותם מאמריקה שלנו. כמובן שתמיד נעים לשמוע.

אחר כך נסענו לעומק היער ועשינו טראק למפלים. היער מלא שקט ומלא חיים שבדרך כלל מתנגשים זה בזה. אבל ביער הם בשלום, במרחב ובזמן משלהם ועל הכל פרושים משחקי אור וצל וקולות ציפורים הולכים מקצה אל קצה. הטיול הזה הבריא אותנו. בערב, בחניון ביער, גשם חזק התדפק על הגג. התחשק לנו משהו אחר, של חורף ושל יער ואורית העלתה השערה שמימי וחיים אולי השאירו לנו מרק. ירדתי לחטט בבגאז' וחזרתי עם קופסאות של מרק מוכן. זה היה הכי במקום ומסתבר שגם מאוד טעים. ושוב היו איתנו החברים במגע של חום.

אחרי הפרידה - 29 במאי

בתוכנית המקורית חשבנו להיות בסיאטל יומיים. חשבנו להגיע לפנות ערב ולאכול במסעדה במגדל המחט של סיאטל וליהנות מהתצפית גם באור אחרון וגם כאשר יחשיך והעיר תואר. יום קודם דיברנו על כך עם מימי וחיים וזה מצא חן בעיניהם והפך לתוכנית משותפת.

בינתיים השתבשו כל התוכניות ונפרדנו מהחברים אחרי לילה קשה, ומצאנו את עצמנו בנקודת שפל של הטיול. פתאום אזלו האנרגיות והשמחה שליוו אותנו מראשית הטיול ונדרש לנו איזה ריסט הגון. בלילה ובבוקר חצינו את סיאטל הלוך וחזור, והתרשמנו מכמויות עצומות של בטון וכבישים ומחלפים ומגדלים וחשבנו שכל זה קר מידי ואילו אנחנו היינו זקוקים כעת לחום. החלטנו לוותר על סיאטל ועשינו דרכנו לפארק אולימפיק. היינו עייפים ומטושטשים ואחרי כשעתיים עצרנו באיזה צד של הדרך ונרדמנו לשעתיים. כשקמנו השלמנו את הדרך עד לעיר פורט אנג'לס שם אכלנו במסעדה איטלקית יפה ואחרי זה גררנו את עצמנו ללינה בשמורת וולמארט הקרובה. כיוונו את החלון בסלון כך שישקיף על הרכסים המושלגים של אולימפיק פארק וצללנו למיטה.

סוף עצוב - 28 במאי

המסע שלנו יחד החל בראשיתה של אורגון וככל שהתמשך – התקרבנו. היכרנו כבר את המשפחות והילדים של מימי וחיים ואת סיפור החיים שלהם. למדנו מה הם אוהבים והתברר לנו שאלו אותם דברים שאנחנו אוהבים. היינו יחד שבוע דחוס מאוד שהוא מין תקופת חיים קטנה, ולא הפסקנו ליהנות ולהשתעשע ולצחוק ביחד. היינו שרויים בבועה אידילית והיה ברור שאנחנו ממשיכים ביחד עוד שלושה שבועות עד שדרכינו ייפרדו.

באחד הערבים, שוחחו חיים ומימי בשיחת וידאו, עם אמו של חיים ועם בתו. אמו אושפזה, אבל נראתה טוב וניכר היה שהיא צלולה לגמרי, למרות שהתקשתה לדבר. בתו הייתה חמה וחילקה אהבה בין סבתה ואביה. חיים סיפר, עוד קודם, על האהבה המיוחדת בינו ובין אמו ואמר שבשבילו היא 'קדושה'. רציתי להתערב בשיחה ולומר לאימא של חיים שיש לה בן וכלה מקסימים, אבל שלא כדרכי – שתקתי.

באותו יום, ביקרנו בין היתר בעיירה מנזניטה. חוץ משם סקסי, יש בעיירה הזו רחוב ראשי יפה שנמשך אל חוף הים והכל נראה מזמין. חיפשנו בית קפה בשביל קפה וכיס גבינה או שטרודל וינאי אבל אין דברים כאלו באורגון. במקום זה קנינו עוגות שרק יצאו מהתנור ומצאנו פינה ירוקה עם חניה צמודה והוצאנו מפות ופרשנו על הדשא והשתרענו עליהן ועשינו קפה והיה לנו פיקניק בלב העיר.

אחר כך ביקרנו בעיירה קנון ביץ' שיש בה צוק שמחזיק באיזה שיא. זה היה יום חג והחוף היה שמח וגם השמש הנעימה הוציאה אנשים אל המפרץ. הלכנו הליכה ממושכת לאורך החוף והתמסרנו להנאה שבאיטיות.

בערב עשינו דגים על האש והמון תוספות והיה הכי טעים שאפשר וכשגמרנו הלכנו למועדון שבחניון לגלוש באינטרנט ולקשקש ולהיות עוד קצת ביחד.

חיים נכנס לשירותים ומימי נכנסה לפייסבוק ומצאה שם הודעה דחופה להתקשר כי חלה הרעה פתאומית במצבה של סבתא חיה. היא טלפנה והתברר שאימא של חיים בתרדמת והרופאים אומרים שאלו שעותיה האחרונות. מימי ניגשה לשירותים ומבעד לדלת ביקשה מחיים שייצא מיד וזה היה נורא עצוב וקצת מצחיק.

התחילה מרקחה של טלפונים ובירורים ותוך שעה הגיעה הודעה שסבתא חיה מתה. היו דמעות וחיבוקים ודיבורים מגומגמים ושיחות טלפון רבות ולפני חצות היינו בקרוואנים בדרכנו לסניף קרוז אמריקה שאחרי סיאטל. בסרט "מבצע סבתא" ניתנת העצה : " תתחיל לשחות בשיא המהירות ולאט-לאט תגביר " וכך נהגנו. אחרי חמש שעות של נסיעה לילית הגענו אל היעד, חנינו במגרש חניה צמוד ותוך דקות שקענו בשינה למשך שלוש שעות. כשקמנו חיים העביר אלינו את תכולת הקרוואן שלו ומימי כבר טיפלה במשרדי אמריקן קרוז בהזדכות על הקרוואן וכשהסתיימו ההליכים לקחנו אותם לשדה התעופה של סיאטל לטיסה שנקבעה להם לאחת בצהריים.

מאז כשאנחנו נזכרים בהם עולים אצלנו געגוע וחיוך ולפעמים -דמעה.

ממוריאל דיי - 24-27 במאי

בהתחלה אנחנו נפגשים עם אח קטן רק בשלהי היום ומכינים ביחד ואוכלים ביחד ומפטפטים וצוחקים עד שהעיניים נסגרות מאליהן. ובבקרים יורדים אל הנהר, שרק השם שלו שונה מיום ליום, אם כי נדמה, שבעצם, זה אותו נהר עצמו. אנחנו משוטטים לנו על הגדה כמו בכל הימים באורגון, ומצטלמים לנו ושוקעים בזיכרונות וצוחקים ונעים לנו מאוד. כשחוזרים מתאמים היכן להיפגש בערב ואולי שותים עוד קפה קטן שלפני פרידה ונוגסים עוגית אוריאו או מאפה עם מילוי של תאנים ונפרדים. אבל מעט מעט אני מבחין בסבל הפרידה שעובר על אח קטן ואני רואה אותו צץ מאי שם, בכל חוף נידח באורגון שאני מנסה להתבודד בו עם אורית שלי. לבסוף, למרות כל הקשיחות של האבות, כובשי המערב, שבלי ספק נדבקת בי היטב, אני הולך ומתרכך, במיוחד כשאורית שלי, שנוהה קצת אחרי מימי, מציעה, להתנהל איתם ביחד באמת כמו אחים מבטן.

וכך אנחנו נעים לנו בשיירה ונרקם הקשר והאמון עד אשר אני מוכן להסתכן בפורענות ונותן לאח קטן לרוץ קדימה ולהוביל אותנו. להפתעת כולנו מתברר שהוא מוביל אותנו באורגון כאילו הייתה זו החצר שלו בבארי, ואנחנו עוברים ממפרץ זוהר באור, שבליבו צוקי ענק ושחפים לבני כנף ואריות של ים, אל מפרץ אחר יפה ממנו שבליבו צוקי ענק ושחפים לבני כנף ואריות של ים. ובין המפרצים האלו, תמיד ניצב לו גשר מ"הגשרים של מדיסון" ומגדלור שאולי תראה ממנו זנב של לוויתן כחול או משהו שנראה ממש כמו זנב של לוויתן כחול, ונהר שעשב מבצבץ ממנו ובין צלליו החוטיים מתנדנדת לה קלות, איזו אדומה שהיא יפה ממנה.  ככה אנחנו משוטטים לנו באורגון שלנו ואף שזר עלול לחשוד שהיא חוזרת על עצמה מעט, לי היא דווקא מזכירה את אורית שלי שגם אם היא חוזרת על עצמה- זה בכל זאת, איכשהו, נעשה כל פעם - טוב יותר.

                    
                                                          הגשרים  של  אורגון

                                                     קטר קיטור ישן במסילה לאורך חוף אורגון

                                            
                                     
מתברר שאח קטן מוביל אותנו דווקא אל התצפיות הכי יפות ואל שווקים ומזחים ססגוניים מאוד, ותמיד מזדמנים לנו בהם שיטוטים נאים של מי שיש לו במקרה איזה פנאי קטן, ובתוך אלו מתחלפות לנו שיחות של סתם ושל צחוקים בדברים של כובד ראש, עד שעל הכל שורה איזו התקרבות פנימית, וכל התרחקות בין האחים כבר ממש לא באה בחשבון.

באחת הפעמים מתקלקל איזה דבר קטן למימי והיא קוראת: "מגייוור" וחיים מגיח ומחזיר מיד דברים על תיקונם, ומפה לשם מתברר לנו, שזה לו, מין אופי וכשרון כזה, לתקן דברים. ובאמת בכל עניין  שדרוש בו  מעט מהשכל הישר וטיפה של ידע  ונסיון וקצת ידיים ימניות ותושיה, הוא  מצדיק את השם שמימי מוציאה לו עד שכל הקהילה שלנו  קוראת "מגיוור" מיד כשצריך. כמובן, חוץ ממקרה אחד, כשאותו מגיוור בעצמו, מתקשה לפתוח בקבוק של קיאנטי בעזרת פותחן של יין, והוא ממש קודח חור בקרקפתו, עד שמימי לוקחת את הבקבוק ומסובבת את הפקק קלות ומוזגת למגיוור כוסית מאותו משקה דלוח.

יום נאה אחד, כשהשמש מפזמת לה רכות וצובעת הכל במין אופטימיות, אנחנו מחליטים בבוקר יום לשוב אל החניון עם ערב לדבל פארקינג. לפיכך אנחנו משאירים את אח גדול באורוותו ומצטופפים בחללו של אח קטן וחיים משייט אותנו להנאתנו באורגון שלנו בלי שיירה בכלל. בין היתר הוא מביא אותנו למפרץ גדול ומסתבר לנו שחג היום באורגון, ואולי אפילו באמריקה כולה, ובמפרץ שלנו מצטופפים שליש מאורגון כולה עם הכלבים והילדים שהם אספו במשך השנים. ויש שם באותו מפרץ איזו תלולית של חול שמתרוממת מהחוף אל על והאנשים והילדים מוגיעים עצמם בטיפוס בלתי פוסק על אותה תלולית רק כדי ליפול ממנה בכל מיני צורות וזה מאוד משעשע את כולם. ויש שם גם סלעים שמטפסים בהם ואחרים שנישאים אל השמים לראותם בלבד, לבד מהעופות שעושים מטסים מסוכנים ומתיישבים על גג אותם סלעים. וריח מעורב של בשר ואש נישא בחוף וכלבים רצים הלוך ושוב עם כדורים שמשליכים להם וילדים משחקים תופסת עם גלים ובונים בחול. ואנחנו משוטטים לנו במפרץ בצהרי אותו אביב ונהנים מזיו חגה של אורגון ומיופיה כאילו זו תמצית של החיים.

קרייטר לייק - 21 במאי

אגם קרייטר ממוקם בלע של הר געש גבוה. בחורף השלג מכסה את ההר וחוסם את כל הדרכים ובקיץ ההר מפשיר והאגם נצבע בכחול, שמוציא לו שם, שאין דומה לו. אנחנו מגיעים לאגם אחרי החורף ולפני הקיץ. לשמחתנו הדרך לפסגה – אל האגם, כבר פתוחה, למרות  שבצפון ההר הדרכים עודן סגורות. אבל, במקום אותו כחול עמוק, עוטה הקרייטר גוון אפור ומתכתי. ובמקום אביב מכוסה ההר שכבה עבה של שלג.

במעלה ההר מקדם אותנו הגשם הראשון שלנו באמריקה, שמסיים לנו שלושה שבועות של מזג אויר ידידותי מאוד. זהו גשם דוקר וזעפן שמצטרף לרוח שאוספת מן השלג את הקור עד שהסיכויים שלי לשחק בשלג עם אורית יורדים לאפס.  

                                                    שכן  יפה של  קרייטר

המראות שמספק לנו הקרייטר, הם אפוא, הרבה פחות יפים ממה שהוא מראה כשהוא במיטבו, אבל גם ככה, הוא ייחודי וצבע הפלדה עטור השלג, מלווה אותנו ברישומו לפחות עד ווטסון פולס.   

שאסטה מימי - 20 למאי

מימי חושבת שיש דברים בגו.

היא לא לבד בעניין הזה. במיוחד בשאסטה מאונטיין, שניצב ללא שום רכס שיתמוך בו ועולה למעלה איזה חמשת אלפים מטר, ונראה כאילו הוא מין אטלס של ההרים, שמחזיק לבד את השמיים. שם, בשאסטה מאונטיין מאמינים שרוחות של קדמונים שרות בלילה יחד עם קינת הרוח הנכספת אל ההר. וגם מאמינים שאנרגיות טובות עושות דרכן אל אנרגיות טובות כפי שאנו עשינו את דרכנו אל המימי והחיים.

מימי, לא אדוקה בעניין הזה, אבל היא זוכרת שניסינו להיפרד בשאסטה מאונטיין והרוח הטובה כמו סירבה לתת לכך רשות והפגישה אותנו מחדש אי שם בדרכי האומפקוואה. היא זוכרת עוד כל מיני סמלים ואומרת שאתה יכול להתעלם מהם, אבל אז, אתה אולי מחמיץ משהו יפה, כמו מי שמתעקש לעצום עיניו אל מול השאסטה.