בהתחלה אנחנו נפגשים עם אח קטן רק בשלהי היום ומכינים ביחד ואוכלים ביחד ומפטפטים וצוחקים עד שהעיניים נסגרות מאליהן. ובבקרים יורדים אל הנהר, שרק השם שלו שונה מיום ליום, אם כי נדמה, שבעצם, זה אותו נהר עצמו. אנחנו משוטטים לנו על הגדה כמו בכל הימים באורגון, ומצטלמים לנו ושוקעים בזיכרונות וצוחקים ונעים לנו מאוד. כשחוזרים מתאמים היכן להיפגש בערב ואולי שותים עוד קפה קטן שלפני פרידה ונוגסים עוגית אוריאו או מאפה עם מילוי של תאנים ונפרדים. אבל מעט מעט אני מבחין בסבל הפרידה שעובר על אח קטן ואני רואה אותו צץ מאי שם, בכל חוף נידח באורגון שאני מנסה להתבודד בו עם אורית שלי. לבסוף, למרות כל הקשיחות של האבות, כובשי המערב, שבלי ספק נדבקת בי היטב, אני הולך ומתרכך, במיוחד כשאורית שלי, שנוהה קצת אחרי מימי, מציעה, להתנהל איתם ביחד באמת כמו אחים מבטן.
הגשרים של אורגון
קטר קיטור ישן במסילה לאורך חוף אורגון
מתברר שאח קטן מוביל אותנו דווקא אל התצפיות הכי יפות ואל שווקים ומזחים ססגוניים מאוד, ותמיד מזדמנים לנו בהם שיטוטים נאים של מי שיש לו במקרה איזה פנאי קטן, ובתוך אלו מתחלפות לנו שיחות של סתם ושל צחוקים בדברים של כובד ראש, עד שעל הכל שורה איזו התקרבות פנימית, וכל התרחקות בין האחים כבר ממש לא באה בחשבון.
יום נאה אחד, כשהשמש מפזמת לה רכות וצובעת הכל במין אופטימיות, אנחנו מחליטים בבוקר יום לשוב אל החניון עם ערב לדבל פארקינג. לפיכך אנחנו משאירים את אח גדול באורוותו ומצטופפים בחללו של אח קטן וחיים משייט אותנו להנאתנו באורגון שלנו בלי שיירה בכלל. בין היתר הוא מביא אותנו למפרץ גדול ומסתבר לנו שחג היום באורגון, ואולי אפילו באמריקה כולה, ובמפרץ שלנו מצטופפים שליש מאורגון כולה עם הכלבים והילדים שהם אספו במשך השנים. ויש שם באותו מפרץ איזו תלולית של חול שמתרוממת מהחוף אל על והאנשים והילדים מוגיעים עצמם בטיפוס בלתי פוסק על אותה תלולית רק כדי ליפול ממנה בכל מיני צורות וזה מאוד משעשע את כולם. ויש שם גם סלעים שמטפסים בהם ואחרים שנישאים אל השמים לראותם בלבד, לבד מהעופות שעושים מטסים מסוכנים ומתיישבים על גג אותם סלעים. וריח מעורב של בשר ואש נישא בחוף וכלבים רצים הלוך ושוב עם כדורים שמשליכים להם וילדים משחקים תופסת עם גלים ובונים בחול. ואנחנו משוטטים לנו במפרץ בצהרי אותו אביב ונהנים מזיו חגה של אורגון ומיופיה כאילו זו תמצית של החיים.
וכך אנחנו נעים לנו בשיירה ונרקם הקשר והאמון עד אשר אני מוכן להסתכן בפורענות ונותן לאח קטן לרוץ קדימה ולהוביל אותנו. להפתעת כולנו מתברר שהוא מוביל אותנו באורגון כאילו הייתה זו החצר שלו בבארי, ואנחנו עוברים ממפרץ זוהר באור, שבליבו צוקי ענק ושחפים לבני כנף ואריות של ים, אל מפרץ אחר יפה ממנו שבליבו צוקי ענק ושחפים לבני כנף ואריות של ים. ובין המפרצים האלו, תמיד ניצב לו גשר מ"הגשרים של מדיסון" ומגדלור שאולי תראה ממנו זנב של לוויתן כחול או משהו שנראה ממש כמו זנב של לוויתן כחול, ונהר שעשב מבצבץ ממנו ובין צלליו החוטיים מתנדנדת לה קלות, איזו אדומה שהיא יפה ממנה. ככה אנחנו משוטטים לנו באורגון שלנו ואף שזר עלול לחשוד שהיא חוזרת על עצמה מעט, לי היא דווקא מזכירה את אורית שלי שגם אם היא חוזרת על עצמה- זה בכל זאת, איכשהו, נעשה כל פעם - טוב יותר.
הגשרים של אורגון
קטר קיטור ישן במסילה לאורך חוף אורגון
מתברר שאח קטן מוביל אותנו דווקא אל התצפיות הכי יפות ואל שווקים ומזחים ססגוניים מאוד, ותמיד מזדמנים לנו בהם שיטוטים נאים של מי שיש לו במקרה איזה פנאי קטן, ובתוך אלו מתחלפות לנו שיחות של סתם ושל צחוקים בדברים של כובד ראש, עד שעל הכל שורה איזו התקרבות פנימית, וכל התרחקות בין האחים כבר ממש לא באה בחשבון.
באחת הפעמים מתקלקל איזה דבר קטן למימי והיא קוראת: "מגייוור" וחיים מגיח ומחזיר מיד דברים על תיקונם, ומפה לשם מתברר לנו, שזה לו, מין אופי וכשרון כזה, לתקן דברים. ובאמת בכל עניין שדרוש בו מעט מהשכל הישר וטיפה של ידע ונסיון וקצת ידיים ימניות ותושיה, הוא מצדיק את השם שמימי מוציאה לו עד שכל הקהילה שלנו קוראת "מגיוור" מיד כשצריך. כמובן, חוץ ממקרה אחד, כשאותו מגיוור בעצמו, מתקשה לפתוח בקבוק של קיאנטי בעזרת פותחן של יין, והוא ממש קודח חור בקרקפתו, עד שמימי לוקחת את הבקבוק ומסובבת את הפקק קלות ומוזגת למגיוור כוסית מאותו משקה דלוח.
יום נאה אחד, כשהשמש מפזמת לה רכות וצובעת הכל במין אופטימיות, אנחנו מחליטים בבוקר יום לשוב אל החניון עם ערב לדבל פארקינג. לפיכך אנחנו משאירים את אח גדול באורוותו ומצטופפים בחללו של אח קטן וחיים משייט אותנו להנאתנו באורגון שלנו בלי שיירה בכלל. בין היתר הוא מביא אותנו למפרץ גדול ומסתבר לנו שחג היום באורגון, ואולי אפילו באמריקה כולה, ובמפרץ שלנו מצטופפים שליש מאורגון כולה עם הכלבים והילדים שהם אספו במשך השנים. ויש שם באותו מפרץ איזו תלולית של חול שמתרוממת מהחוף אל על והאנשים והילדים מוגיעים עצמם בטיפוס בלתי פוסק על אותה תלולית רק כדי ליפול ממנה בכל מיני צורות וזה מאוד משעשע את כולם. ויש שם גם סלעים שמטפסים בהם ואחרים שנישאים אל השמים לראותם בלבד, לבד מהעופות שעושים מטסים מסוכנים ומתיישבים על גג אותם סלעים. וריח מעורב של בשר ואש נישא בחוף וכלבים רצים הלוך ושוב עם כדורים שמשליכים להם וילדים משחקים תופסת עם גלים ובונים בחול. ואנחנו משוטטים לנו במפרץ בצהרי אותו אביב ונהנים מזיו חגה של אורגון ומיופיה כאילו זו תמצית של החיים.
בכיתי פעם אחת שעזבנו אתכם מהנסיבות, ועוד פעם שקראתי את התיאור שלכם.... וגם צחקתי. תודה על האכפתיות של אח גדול אמיתי, ושאתם כאלה אנשים מקסימים.
השבמחקאוהבת, אשתו של מקייור. (גם בשמו).