מתמקמים בעמדה שלנו ביוסמיטי בין עצי ענק בקרבת הנהר ומרגישים על הגג. אני אוסף זרדים ועצים ומדליק מדורה כדי להכין אוכל ובכלל, ובמהרה יש אש גדולה. בשלב מסוים אני צריך את מפתחות הרכב ולא מוצא אותם ואני משתף את אורית בתעלומה. שוב ושוב מחפשים בכל פינות הקרוואן ולאט לאט מרחיבים את מעגל החיפושים החוצה לרדיוס, שגדל כל הזמן. חושבים, שאולי המפתחות נשמטו לי, בלי משים, בזמן שליקטתי מסביב זרדים ועצים למדורה וסורקים כל שעל במסלולי הליקוטים. בינתיים מתחיל להחשיך ומתברר לנו שהערב ביוסמיטי, בין העצים, ממש נופל לעמק ומשחיר הכל.
כאשר קיבלנו את הקרוואן ביקשנו מפתחות רזרביים והתברר שב'קרוז אמריקה' חוסכים בפריט הזה. יכולנו, כמובן, לשכפל לבד אך לא עשינו זאת. הטיפשות שלנו הייתה גדולה מהטיפשות שלהם כי 'קרוז אמריקה' לא הייתה תלויה במפתחות רזרביים ואנחנו כן. ועוד איך.
כשכמעט הכל סביב נסרק, בשאריות האור ובשאריות פנס, וחושך כבד כבר יורד, ואנחנו קרובים להרמת ידיים, עולה בדעתי, שהמקום היחידי בו עוד לא חיפשנו, הוא במדורה. אולי המפתחות נשמטו יחד עם ערמות עלים וזרדים בהם הזנתי את האש בראשיתה.
תחילה אני מוציא בזהירות את העצים והגחלים הגדולים ואחר כך, עוד יותר בזהירות, את הבינוניים והקטנים. המפתחות לא נמצאים. אני שופך מים על הרמץ ומתיישב על הקרקע צמוד לשרידי המדורה. אופפים אותי עשן וחשיכה כך שאיני רואה דבר. אני שולח יד וחופן רמץ גחלים כבויות ובוץ וממולל בעדינות אל מחוץ למעגל האש וחוזר על זה שוב ושוב.
בקיבוץ שבו נולדתי התהלך סיפור על אחד הראשונים, שבלע כתר זמני מזהב, ואחר כך ישב כמוני וחיפש אותו. אני מתנחם בכך שאצלי, לפחות הריח, טוב יותר. מכל מקום, עם הזמן, התלולית המסוננת לצידי טופחת וכבר אני גורף יותר בוץ מרמץ עד שברור שאני מגרד את שארית הסיכויים, אבל לפתע, אני מחזיק מפתח בידי.
התמונות מקסימות וגם הסיפור מלבב. תהנו מכל רגע. אחותך
השבמחק