גילה

גילה כותבת לנו שאנחנו לא כותבים על החיים בקרוואן ועל הנסיעה ועל עצמנו ואנחנו יותר מידי כותבים על קקטוסים וזה משעמם. חוץ מזה היא אומרת שהיא מתחילה להתגעגע.

על הגעגועים

נופי אמריקה ומרחביה והחיים בקרוואן והמפגש הבלתי נגמר עם החדש והמופלא וגם עם המון דברים קטנים, שונים משגרת הדברים הקטנים שבארץ, וכמובן סוג, טיפונת אחר, של מפגש בינינו – כל אלו ביחד מעסיקים אותנו מאוד, ומסתירים מאתנו את הגעגועים. לפחות בינתיים.

אבל למרות שאיננו חסרים לעצמנו  - שם בארץ, אתם חסרים לנו כאן איתנו. לפעמים זה הילדים ובני זוגם, לפעמים זה יוני שצובט בלב וחסר פה, לפעמים נילי שכל כך יכלה ליהנות, לפעמים מיכה או אבא שלי שאינם אבל מלווים מקרוב, לפעמים זו גילה שאהבתה מלווה ומרגשת אותנו, ולפעמים החברים שהיו צריכים לנוע אתנו יחד בשורה של קרוואנים כמו אותן שיירות של כרכרות רתומות לשישה סוסים, או אפילו שמונה, שבהן כבשו אבותינו את המערב. 

נושאי הכתיבה

השאלות למי אנחנו כותבים ומה לכתוב ואפילו מי כותב ובאיזה שפה, מתערבבות זו בזו לבלילה שמעסיקה אותנו די הרבה.
למשל – אורית חושבת שהכתיבה שלי מתגנדרת והיא הייתה מעדיפה כתיבה בשפה פשוטה יותר. היא אומרת לי "תגלח קומה אחת". אני משיב לה שהחוויות שלנו מגונדרות ולפיכך מתבקשת שפה גבוהה. אורית חשה שניתן היה להגיע לזה גם בשפה פשוטה ואני משיב לה: "ייתכן, אבל אני לא יודע כיצד לעשות זאת".

למשל – אני חושב שאנחנו כותבים לעצמנו, את הסיפור שלנו כפי שאנחנו. אורית מציעה להתחשב יותר במדיה הבלוגית שבחרנו ואומרת שיכולנו לכתוב בword  אם רצינו לכתוב רק לעצמנו.

על הבלוג

בדרך כלל, אני כותב ב  word ואורית עורכת ומתקנת ומעלה לבלוג. בנוסף יש אוסף צילומים ענק שצריך לרוקן מהמצלמה שכבר לא זוכרת ולמיין ולזרוק ולבחור תמונות בודדות לבלוג. ועוד בנוסף יש שיחות ומחלוקות שדורשות זמן ואנרגיה. מסתבר שהבלוג ממלא חלק נכבד מאוד במסע שלנו.
הבלוג גם מסיע אותנו אחורה בזמן כי בעוד שהעיניים והתוכניות נשואות כל הזמן קדימה, הרי שהבלוג, המפגר אחרינו , נושא את עיניו אחורה, ומעבד מחדש חוויות שמכבר. וזה גורם לטיול שלנו לנוע כל הזמן, קדימה ואחורה בעת ובעונה אחת.

האם כדאי כל הבלוג הזה ?
ובכן, הוא נוגס לנו חתיכות גדולות מהמסע והוא שנוי לנו במחלוקות לא מעטות ולפעמים האובססיביות שלו אל העבר משבשת את ההנאה מההווה.  כמו למשל, ממש עכשיו, שאני איתו במקום לטייל עם אורית, על חופו המקסים של אגם טאהו.                                  
ובכל זאת, על אף חסרונותיו, הוא עוזר לנו ללוש ולזקק את הדברים. כאילו יש חשש שיחמוק לנו משהו מן החוויה ומשהו מעוצמתה אם לא ננסה לברר ולתאר בעשר שורות קצרות – 'מהו בשבילנו כביש 1'.  ועל אף כל האנרגיות שנדרשות בדרך, בסופו של דבר, אנחנו שואבים הנאה עמוקה, כשנדמה לנו, שעשינו לנו בכמה קווים רישום נאה, משלנו, של כביש 1 או של משהו. 

על המחלוקת

ותמיד לזכור, שאחרי הכל, אין אדם שאתו הייתי מעדיף מחלוקת או ויכוח על פני אותה אורית שלי. ואולי גם להיפך.