בדרכך אל כביש 1 אתה מצפה שיסתיימו הגבעות והרכסים ותבוא איזו גלישה טבעית אל חופו של האוקיאנוס. ובכן, מחכה לך הפתעה – כי ההר אינו מפנה מקומו למישור אלא הוא בא ממש אל המים ונשבר אליהם בשברים ומצוקים. וכביש 1 מתעקל לו לאורך החוף אחוז בצלעות הרכסים ונע בסחרור – לפרקים בבשר ההר ולפרקים על קו השבר ממש על פי תהום.
לפיכך, נפרשים בפניך מפרצים ומפרצונים ובהם קו חוף דקיק כעין שפתיים צרות, ומוטלים שם סלעים וצוקים שרפתה אחיזתם בהר והם נשברו אל החוף והמים. ואין בהם שום עלבון על שגורשו מן ההר אלא אדרבא הם מושלים בקו המים ובמפרצים שלרגליהם ומטילים חיתתם. והם קרחים ומשוננים ומלאי הוד שחור ורק עופות מים, פוקדים את ראשיהם מעת לעת.
בינתיים, נמשך כביש 1 ושני צידיו מכוסים בערבוביית צמחים ועצים ומטפסים ושרכים, בצבעים בגוונים ובשילובים, כאילו חוגג הטבע חגיגת פרידה גדולה בגבולה של מלכות היבשה. 
ואו מדהים!!! זה חלום חיי לנסוע לרחבי המפות של ארה"ב בקרוואן לבד עם כלב. תודה על הפוסט המרתק וההשראתי. מקווה שיום אחד גם אני אעלה את התמונות מהמסע שלי :)
השבמחקהיי אורנית
מחקנחמד לקבל דרישת שלום מהמסע שלנו. בהצלחה.