בערבו של כביש 1, עמוסי התלהבות אנחנו גולשים אל העיר מונטריי. מזח הדייגים נמתח אל תוך הים כשבמרכזו טיילת ומשני עבריה חנויות של אוכל ושל ממתקים צבעוניים ופירות משוקולד וחנויות מזכרות. מלצרים טרחניים בפתחי המסעדות מתחרים על העוברים ושבים ומשרים אווירת אי נוחות המונית כקבצנים במשלח ידם.
לצד המזח מאות סירות שמפרשיהן גלולים לשרוולים כחולים והן חוסות ביער של תרנים. נדמה שאבדה למרינות אותה אנינות ייחודית של פעם וכל המרינות נהיו, בעצם, למרינה אחת משוכפלת ומשמימה.
על רפסודה קטנה רובץ עדר פילי ים. רוב הבהמות שרועות בנחת ושואבות קילוחים אחרונים של קרני שמש. אבל תמיד יש מהפכנים שחותרים לסדר חדש בקהילה והם מטפסים וחובטים וזוקרים ראשים וגועים בקולם הערב על פני המפרץ כולו.
אכלנו שם מאכל מקומי בעל מוניטין הנקרא – קאלם צ'אודר. זה משהו שבין מרק לדייסה עשוי מפירות ים, ירקות, שמנת ותמצית מרק ומוגש בתוך קערית של לחם שסופג את טעמי הנזיד. ובכן – אורית סבורה שזה דווקא מאכל חביב ואני אומר שמהדבר הזה כדאי להתרחק. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה