שמורת ג'וליה פייפר

בכביש 1 בדרך לשמורה מלווה אותנו החורש ואנחנו נוסעים לאיטנו. התנועה דלילה ואין מי שיאיץ בנו ונעים לנו מאוד. הצמחייה המגוונת והצבעונית מעוררת תהייה אם יד אדם עוזרת לכל היופי הזה לקרות. 
בשמורה הולכים בשביל, על קצה מצוק, כמובן. מצדינו, הולך ונפתח מפרץ יפה החצוי בוואדי, ומן המצוק מנגד, נופל מפל של מים אל הים. זהו,  המפל היחיד  בקליפורניה הנופל ישירות אל הים.

 חוזרים במעלה הוואדי לצד הנחל בלב חורשת עצי רדווד המתגאים בשיאי גובה . במעלה הנחל  אורית מזהה יצור חשוד שיכול להיות נחש או דג. טעמנו די מהחורשה, והנחל מטפס אחורה כלפי מעלה, וגם הדג-נחש, והכל ביחד, כך שאנחנו חוזרים הביתה.

אני כותב כעת, כמה ימים אחרי, בטופז שבנבדה, כשאורית מגישה את מה שהיא מכנה "ארוחת הבוקר הטובה ביותר בכל הזמנים". היא מגישה, בין היתר, מקושקשת עם נקניק ולחם טרי וגבינה וסלט ובו פרוסות של צנוניות. הצנוניות מזכירות לי את גלאי, שבוונקובר יצטרף אלינו עם צוקי, ובינתיים הוא שמור בליבי, גם כחובב צנוניות אמיתי. לפיכך אני ממהר להזכיר לאורית להשאיר ברזרבה מעט מאילו.