ששי בסן פרנציסקו 11 במאי

במוזיאון המומה ראינו אומנות מודרנית, וכדרכה של אומנות מודרנית היא תמיד מעלה את השאלה לאן בעצם הולכים פה ולמה. והיא מעוררת חשש שאולי אומנות הציור הגיעה לסוף דרכה כאומנות והיא הולכת והופכת לאיזה סוג של דקורציה יומרנית, עם חתימת אמן ומחיר מופקע.

מנגד יש מוזיאון יהודי. גם הוא חדשני אבל מקסים.

באגף התיעוד מספרים אנשים על חוויה יהודית שעברו. הם יכולים להיות בני כל דת ומכל צבע ומצלמים אותם כשהם פותחים איזה כיס פנימי וחושפים את תכולתו. נפרשים כאן סיפורים של קשר ושל אהבה שפורצים מעגלי ניכור.

באגף אחר מתעדים את הקשר בין המוסיקה השחורה ובין הניגון היהודי. בחלל גדול הקירות הלבנים מתחברים כמו במפגש של פירמידות ויוצרים תחושה של בית תפילה. ועל אחד הקירות מוקרן אמן שחור המבצע שיר  שקשור אלינו ועל קיר שני מוקרנות המילים וכל זה מינימאלי ועדין. ויש עמדות שבהן אפשר להתחבר לאוזניות ולהאזין לזמרים ולשירים שאתה בוחר. הקשבנו לביצועים של נינה סימון, ארתה פרנקלין ואחרים והרי בלפונטה הרקיד אותנו בהבה נגילה.   

 

 

  

המוזיאון היהודי הזה מציע יהדות עם חיבור לקהילה הלא יהודית שמסביבו ועם יד מושטת אל השונה. ההיסטוריה כפתה עלינו הסתגרות והיהדות החרדית, מצידה, אימצה את ההתבדלות והתבצרה בתוך עצמה. אבל, במוזיאון היהודי הזה, מאמינים שכבר אפשר להסיר את ההגנות ואת המחיצות ולחבק את העולם שמסביב. במובן הזה, המוזיאון מציע כיוון מרענן לתרבות היהודית.

ובעצם, נדמה שהמוזיאון הוא בבואה נאמנה לרוח של סן פרנציסקו, שמערבבת ברחובותיה את התרבויות והצבעים והדתות והאמונות, ושואפת להרמוניה ביניהם.
גם ווינג מויטנאם, שחי בעיר כבר שלושים שנה אבל פוגש אותנו דווקא בבריס קניון, אומר לנו, שלסן פרנסיסקו כמעט כולם הגיעו מאיזה מקום רחוק או מאיזה שונות שלא נתנה מנוח,  כך שהצבעוניות האנושית הפכה לטבע של העיר שמאפשר לו להרגיש בבית ולהרגיש אמריקאי. אבל, כשהוא יוצא אל מרחבי אמריקה, הוא שוב הופך לקצת ויטנאמי. "זה לא נורא" הוא אומר, "זה טבע האדם, ולוקח זמן לשנות אותו. אני רק מקווה שהבן שלי כבר יהיה לגמרי אמריקאי".

בחוץ מחממת השמש, ובגן רחב ידיים רובצים  בדשא, המון צעירים. זה נראה כמו פרסומת לאביב ואני לא מפסיק לצלם. בינתיים, אורית  בטלפון עם טלי וכשהן מסיימות אני והילדה שלי ביחד, קרוב וחם, והחיים יפים.

מפה לשם נוסעים ב"כייבל קאר". זו קרונית מעץ, חצי פתוחה,בעיקר בצבעי צהוב סגול , שנראית כאילו נלקחה מהלונה פארק. היא נוסעת בקווים שלה כשהיא דחוסה באנשים ועל המעקות מסביב לה תלוי כל מי שנעים לו כך. היא בלי מנוע ובלי חשמל ולא ברור מה מסיע אותה, אבל במרכזה של הקרונית עומד לו איש שנלקח מפעם, ומזיז בעוז שתי ידיות גדולות  וכאילו בכוחו שלו, מחולל את נס הנסיעה. כשהיא מגיעה אל קצה המסלול שלה, היא לא יודעת לחזור אחורה או להסתובב. לכן, המסילה מובילה אותה אל עיגול גדול מעץ וכשהיא נעמדת עליו מסובבים את העיגול עד שהקרונית שעל גבו, שבה ועומדת עם פניה אל כיוון הנסיעה. קהל גדול גודש את הכיכר והוא מוחה כפים ומריע ואחר כך מזדחל אל הקרונית בתקווה לתפוס מקום טוב מבחוץ או לפחות בפנים ליד האיש עם הזרועות מהמתכת.

הכייבל קאר מביאה אותנו אל פסגת רחוב לומברד, שממנו כלפי מטה, נמשך לו קטע הרחוב הכי תלול או הכי מתפתל או הכי מצועצע או הכי משהו בעולם. והרחוב הכי, מלא באנשים כמונו, שביום שמש, נהנים לגלוש במדרונותיו ולצלם אותו ואת עצמם.

רחוב לומברד

כל זה מעורר תאבון, ואנחנו עושים קבלת שבת מוצלחת במסעדה סינית בתוך הרובע היפה.