יוצאים מעמק היוסמיטי ועוצרים לראות את הסקויה, שאין בטבע חי שהוא גדול ממנה, זולת אולי הריף בזנזיבר או בכל מקום שלא יהיה, שזיאולוגים מספרים עליו, שלא רק שהוא חי לו כצומח, אלא הוא ממש חיה של ים וגם טורף. לשמחתנו, ככל שזה ידוע, הסקויות לא טרפו עוד אף אחד, והן רועות להן באחו רגועות מאוד ועסוקות בשלהן, דהיינו באותה צמיחה, שנה אחר שנה מראשית ימי עולם.
שביל ארוך מוריד אותנו אל עמק בתחתית ההר, ושם, בתוך יער אורנים גבוהי קומה, עומדות להן, מלכותיות, אותן סקויות. הן אולי גבוהות רק במעט מהאורנים שמסביבן, אבל הן נישאות על גזע שלא עושים כמוהו גם מתריסר מאותם האורנים. מה עוד, שיש בגזע הסוקיה אדמומיות מלאת חיות להבדיל מאותה אפרוריות זקנה הצובעת את האורנים כולם.
השלטים אשר חולקים כבוד לעץ, מיידעים אותנו, שסקויה יחידה, יכולה לספק חמצן, למשפחה שלמה של חרדים. זה באמת מרשים מאוד, ובחשבון מהיר, אני מגיע למסקנה, שגם בעניין הזה, החרדים כבר די מסודרים.
אחרי שמוסרת מאיתנו הדאגה לחרדים, אנחנו מטפסים במעלה השביל ומגלים, פעם נוספת, את הפרדוכס – שאותו השביל עצמו ארוך בערך פי שלושה – בעליה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה