גראנד קניון 5 במאי

המרחבים החשופים בצהוב ובחום משתנים ומתכסים לאיטם בחורשות שהופכות לסמיכות מאוד ובתוכם נוסעים כיברת דרך ארוכה.
בתצפית רחבה לצד הכביש עומדים כעשרים אופנועי הארלי  שמהווים הזמנה דחופה לעצירה. הם חבורה מברזיל. שכרו את האופנועים בלוס אנג'לס ועכשיו הם רוקדים לצלילי מוסיקה ברזילאית הבוקעת ממערכת קול מצוינת שמציפה את הרחבה. אנחנו עוברים בין הכלים היפים ומשוחחים עם הרוכבים מברזיל ומנסים לספוג מנת שמחה.

החורשות סביבנו מתעבות עד שלמעשה אנחנו נעים בחורשה אין סופית. בהתחלה זה נחמד, אבל עד מהרה אנחנו מאבדים עניין ומתפנים מן הנוף אל עצמנו.

בגרנד קניון אנחנו עוצרים בתצפיות אחדות ועושים וואווו ואההה ואפילו אווואאההה  עד שממלאים את המכסה ואז מצלמים מפה ומשם ונותנים עוד איזה אואהה ונוסעים ישירות למנחת בשדה התעופה.

ההליקופטר, מקרטע נמוך ולאט כשזנבו כמעט מתחכך בצמרות, כאילו הערנו אותו משנת צהריים. אבל אחרי כמה דקות נשבר לפתע מישור החורשות שמתחתינו, אל תהומות וקניונים ומצוקים שאין להם שיעור ואנחנו מרחפים מעליהם בריקוד עדין של שפירית. 
אנחנו יושבים האחד מול השני ומושיטים בשקט יד אל יד ומבט אל מבט. 
עשינו דרך עצומה מאותו חלון קטן, שפתחנו לשיחת אקראי באינטרנט, שנדמה היה כמו כל החלונות וכמו סתם, ועד לכאן. עברנו את דרכנו בשיחה בלתי פוסקת, אך כאן, בהצטלבות המסלולים מרחפים בדממה. רק יד ביד ומבט אל מבט.   
  

לפני 15 שנה טסתי כאן בהליקופטר, עם נילי, גלאי, צוקי, ורדלה ויהודה. לכאורה, כלום לא השתנה והקולורדו מתפתל במסילותיו כמו אז וכמו לפני 15 מליון שנה. למעשה, הכל כל כך שונה, כך שזה ממש מפגש חדש.