סוף עצוב - 28 במאי

המסע שלנו יחד החל בראשיתה של אורגון וככל שהתמשך – התקרבנו. היכרנו כבר את המשפחות והילדים של מימי וחיים ואת סיפור החיים שלהם. למדנו מה הם אוהבים והתברר לנו שאלו אותם דברים שאנחנו אוהבים. היינו יחד שבוע דחוס מאוד שהוא מין תקופת חיים קטנה, ולא הפסקנו ליהנות ולהשתעשע ולצחוק ביחד. היינו שרויים בבועה אידילית והיה ברור שאנחנו ממשיכים ביחד עוד שלושה שבועות עד שדרכינו ייפרדו.

באחד הערבים, שוחחו חיים ומימי בשיחת וידאו, עם אמו של חיים ועם בתו. אמו אושפזה, אבל נראתה טוב וניכר היה שהיא צלולה לגמרי, למרות שהתקשתה לדבר. בתו הייתה חמה וחילקה אהבה בין סבתה ואביה. חיים סיפר, עוד קודם, על האהבה המיוחדת בינו ובין אמו ואמר שבשבילו היא 'קדושה'. רציתי להתערב בשיחה ולומר לאימא של חיים שיש לה בן וכלה מקסימים, אבל שלא כדרכי – שתקתי.

באותו יום, ביקרנו בין היתר בעיירה מנזניטה. חוץ משם סקסי, יש בעיירה הזו רחוב ראשי יפה שנמשך אל חוף הים והכל נראה מזמין. חיפשנו בית קפה בשביל קפה וכיס גבינה או שטרודל וינאי אבל אין דברים כאלו באורגון. במקום זה קנינו עוגות שרק יצאו מהתנור ומצאנו פינה ירוקה עם חניה צמודה והוצאנו מפות ופרשנו על הדשא והשתרענו עליהן ועשינו קפה והיה לנו פיקניק בלב העיר.

אחר כך ביקרנו בעיירה קנון ביץ' שיש בה צוק שמחזיק באיזה שיא. זה היה יום חג והחוף היה שמח וגם השמש הנעימה הוציאה אנשים אל המפרץ. הלכנו הליכה ממושכת לאורך החוף והתמסרנו להנאה שבאיטיות.

בערב עשינו דגים על האש והמון תוספות והיה הכי טעים שאפשר וכשגמרנו הלכנו למועדון שבחניון לגלוש באינטרנט ולקשקש ולהיות עוד קצת ביחד.

חיים נכנס לשירותים ומימי נכנסה לפייסבוק ומצאה שם הודעה דחופה להתקשר כי חלה הרעה פתאומית במצבה של סבתא חיה. היא טלפנה והתברר שאימא של חיים בתרדמת והרופאים אומרים שאלו שעותיה האחרונות. מימי ניגשה לשירותים ומבעד לדלת ביקשה מחיים שייצא מיד וזה היה נורא עצוב וקצת מצחיק.

התחילה מרקחה של טלפונים ובירורים ותוך שעה הגיעה הודעה שסבתא חיה מתה. היו דמעות וחיבוקים ודיבורים מגומגמים ושיחות טלפון רבות ולפני חצות היינו בקרוואנים בדרכנו לסניף קרוז אמריקה שאחרי סיאטל. בסרט "מבצע סבתא" ניתנת העצה : " תתחיל לשחות בשיא המהירות ולאט-לאט תגביר " וכך נהגנו. אחרי חמש שעות של נסיעה לילית הגענו אל היעד, חנינו במגרש חניה צמוד ותוך דקות שקענו בשינה למשך שלוש שעות. כשקמנו חיים העביר אלינו את תכולת הקרוואן שלו ומימי כבר טיפלה במשרדי אמריקן קרוז בהזדכות על הקרוואן וכשהסתיימו ההליכים לקחנו אותם לשדה התעופה של סיאטל לטיסה שנקבעה להם לאחת בצהריים.

מאז כשאנחנו נזכרים בהם עולים אצלנו געגוע וחיוך ולפעמים -דמעה.