מימי וחיים 20-23 במאי

בוקר אחד, בדיוק כשאני מתהפך במיטה לצד ימין, כמו שאני אוהב, אורית קוראת לי: "תראה מי פה !". יש שמחה בקולה, ואני בטוח כבר שמדובר באלקות, שהם בהמות גדולות וחביבות למדי מהזן של הצבאים. אמש ראינו את האלקות באחו ואני מניח שכעת הן מלחכות להן מהעשב הטרי שלנו, בקרבת הקרוואן. אבל עוד לפני שאני מחשב היטב, אם כדאי לקום, לכבוד מן אלקות שכאילו, אני שומע את הקולות והשמחות של הפגישה בין מימי ואורית וכבר ברור שהלכה לי השינה המתוקה.

כשאני קם אני רואה את חיים, שבדרך לא ברורה ראה אותנו מהכביש, מתנדנד לו עם הקרוואן ומתמקם מאחורינו ואני מבין שיש עלינו התקפת אורחים.

יומיים קודם, כשעמדנו לצאת מהחניון במאונט שאסטה, הם הבחינו בעברית שלנו. עמדנו שם, עם כל השאלות והתשובות הידועות ומפה לשם ישבנו סביב שולחן בין שני הקרוואנים ועוד יותר מפה לשם היה מי שהכין קפה והוציא עוגיות וכל מיני דברים שמוציאים.  אחר כך ראינו שיש עלינו במקרה קצת זמן פנוי וכולם עלו לקרוואן שלנו, שנראה כמו אח גדול לקרוואן של חיים, ונסענו לנו לאגם חביב מאוד. (נראה, שאצלנו במערב, בכל מקום שתפגשו עם מישהו, יהיה לכם אגם סמוך. לפחות אם זה ביום אביב).

                                     אח גדול                                      אח קטן

טיילנו ביער על שפת האגם, עם צילומים וצחוקים וכל הדיבורים, ומול הגשר היפה ישבנו ואכלנו תפוזים ובייגלך, שערבבו לנו בחיך מלוח ומתוק.

                               יצירת המופת שלי אחרי שחיים לימד אותי לצלם באוטומט

אחר כך החזרנו אותם לקרוואן שלהם, שהוא כמו אח צעיר של הקרוואן שלנו, וסיכמנו כמו שמסכמים 'בתקווה שניפגש' ובדיוק כשהכנסתי להילוך פרידה, קפצה מימי וביקשה נשיקה. אמרתי שאני אסבול את זה, בתנאי שחיים לא ידרוש גם כן אחת, וסוף כל סוף הכל היה מוכן להתנתקות.

והינה, יומיים מאוחר יותר, אנחנו קמים לנו בבוקר שמש שכזה, בחניון היפה בדרך אומפקוואה, שהיא דרך שמתמשכת לה בוואדי מקסים לצד נהר פרוע ביותר, עם כ"ד מפלים, ועוד לפני שאנחנו אומרים ווטסון-פולס, מתייצב לו זוג החמד מאחורינו וחוסם לנו כל דרך נסיגה. ומפה לשם משמיעים קולות של התקרבות וחברות ושותים קפה ומנשנשים וכשמתברר לנו שיש עלינו במקרה קצת זמן פנוי, אנחנו נכנסים לאח קטן, וחיים מוליך אותו ואת כולנו אל מפלי טוקיטיי. שם אנחנו הולכים לנו במין יער גשם שהכול נוזל בו והכל צומח בו והאור משחק לו בגוונים ובצללים והאויר ספוג בניחוחות היער ובציוצים של ציפורים, עד שהכל כל כך יפה, בדיוק כמו שבווטסון-פולס או בקלירווטר פולס, בהם טיילנו רק אתמול. אחרי שכבר ברור לנו לגמרי כל היופי, מגיעים לגשרון ארוך שמוביל אותנו לתצפית הכרוכה סביב גזע עץ ענק ותלויה ממעל. משם רואים את מפל טוקיטיי שמערבב את הירוק והכחול וזורק אותם בעוז לבריכה גדולה שהוא אוהב להשתכשך בה. הדברים האלו, וגם הדרך שהובילה עד לכאן, מעקצצים לנו בחך ואנחנו מתיישבים ושוב מערבבים מתוק של התפוז עם מלוח של הבייגלה.

                                                             

כשחוזרים, לפני שנפרדים, אנחנו  מסגירים להם את החניון הבא שלנו במורד האומפקוואה, ובדיוק כשאני מכניס להילוך פרידה, קופצת מימי עם הנשיקה, ולפני שאני מספיק לחשוב על ווטסון-פולס מודיע חיים שהוא מוותר.

אחרי שמתנשקים ונוסעים לדרכנו, עובר לנו יום חביב מאוד לאורך הנהר וההרים והבקעות הלבושים ירוק עם כל מיני צהוב, בדרך אומפקוואה הארוכה והיפה מאוד. ובלי משים, אני חושב לי שגם החברה כאן, באורגון,  מצאו להם מולדת - זבת חלב ודבש. בינתיים מתארכים להם צללים ואנחנו בולשים לצוד את החניון שלנו. כשסוף סוף אנחנו מבחינים בו ומסיטים את חוטם הקרוואן אל הגדה של הנהר ומתנהלים בעצלתיים לחפש לנו גומחה, מי מופיע לנו, ועוד מנפנף לו בידיו, אם לא אותו החיים של אותה המימי. וככה, למרות שהוא הקדים אותנו רק בזמן שלא ניתן למדוד, הוא מוביל אותנו ומסמן לו בידיו ומרעים בקול כמו אחד המתיישבים הראשונים של אורגון, ואנחנו נשמעים לו כמו סייחים, עד שהוא מושיב אותנו בעמדה, לצידו של אח קטן, שהוא לנו בשלב הזה באמת כמו אח קטן.

עכשיו מתברר לנו שלמרות שלא השאנו בת לבן, או בת לבת כמו שנהוג אצלם, הם כמו מחותנים שלנו וכולנו רוצים להשאיר רושם טוב ומוציאים דברים בשפע והאש מפצחת עצים, בריקוד גדול של אש, ואנחנו עושים לנו סעודה גדולה שאולי מסמנת ראשית של משהו.

למחרת, רובצת עלינו עייפות קלה מההילולה של אמש ורק בצהריים אנחנו מתפנים לרדת לנהר שלצדינו. אנחנו מבחינים מיד שהוא מתקשט לו בסלעים נאים  ובאיים של עשב ירקרק ובמים משתכשכים להם ברווזונים וסירה אחת כחולה ועוד אחת יפה ממנה - אדומה. אנחנו משוטטים לנו לאורך הגדה, ומצטלמים ומפטפטים דברים שלא נותר מהם הרבה, זולת רצון של מה בכך, להמשיך ולפטפט ותוך כדי מתבוננים במיני עופות דורסים שרוכבים להם ממעל על גבה של רוח לא נראית.

                                                        האדומה  והכחולה

כבר צהריים מאוחר כשאנחנו נפרדים מהכחולה והאדומה שהיא יפה ממנה, ומהמימי והחיים, ועם הנהר שלנו אנחנו ממשיכים לנו בדרך האומפקוואה. בדרך אורית אומרת שאם נסמוך על החכה של חיים לא נטעם עוד טעם דג, ותוך כדי היא מובילה אל החנות היחידה בצד הזה של אורגון שנותרו בה בדיוק חמישה דגים גדולים. אנחנו דגים לנו ארבעה מתוך החמישה וממש בשער חניון הלילה, בעודי מהרהר בדגים הטריים שלי, אני רואה את אח קטן וחושב שאולי גם חיים בעצמו מקדים אל החניון לכבוד אותם דגים עצמם.

בערב, על הגריל, הדגים שוחים ברוטב, בנייר הכסף שעוטף אותם, והם ממצמצים מצמוצים חושניים ובינתיים משחירים באש תפוחי האדמה והסלט כבר מחבר את טעם הלימון עם טעם שמן זית ומערבב אותם עם בצל ירוק ופטרוזליה ומלח ופלפל  וברגע הנכון הדברים כולם עולים ביחד לשולחן וכבר לא נשמע דבר חוץ מלעיסות ונשנושים וקולות הגשם המכה ברעש דוקרני בגג הקרוואן וגם ברחש ספוג על העלווה שמסביב.

תוך כדי, אנחנו מבינים, שהם מקיבוץ בארי והילדים שלה הם לא הילדים שלו, ולהפך, אבל כולם מסתדרים יפה ביחד, ואולי גם  האבות והאימהות האחרים הכרוכים בעסק. מכל הפטפוטים אנחנו מסיקים שמימי באה פעם מאמריקה כמתנדבת והתחתנה עם מישהו, שעכשיו הוא דווקא איש חשוב מאוד במשק, אבל הם נפרדו, עוד לפני שהוא היה כל כך חשוב  וחיים בא ולקח אותה מן המוכן. כשלעצמי, כשאני מסתכל על מימי, אני חושד שחיים עשה מחטף עוד לפני שמימי התאוששה מהפרידה. מכל מקום הוא עזב את רעים שהיה הקיבוץ שלו ועבר אליה לבארי שהוא ממש סמוך, ולדבריהם, מאז, הם אוהבים מאוד.   

                             שניים אוהבים עם של סגלגל וזקנקן מברשת ביומו האחרון

בזמן הזה, השמיים היפים באורגון מאפילים להם רק בין עשר לאחת עשרה וזה משאיר לנו מן "לפנות ערב" ארוך וסבלני לסעודה שלנו וכשמחשיך אנחנו  הולכים למועדון  שבחניון. שם להפתעתי אני מפסיד לחיים במשחק הפול אותו אני חובב מנעורי. כמובן שחיים מרעיש ומקרקר וטורד את הבנות משיחתן הנעימה אבל אני כהרגלי מקבל את זה בנדיבות וסלחנות. 

בבוקר שוב גורר אותנו חיים אל המועדון, ובעזרת קצת ידע והמון מזל הוא שוב זוכה בנצחון. מתוך רצון לשנות נושא אני הולך אל המקלחת ובלי לומר דבר לאיש, מגלח את הזקנקן שלי, שמיום לידתו נראה לה לאורית שלי כמו מברשת ישנה. כשאני חוזר אורית  כורכת את עצמה סביבי ומנשקת בכל מקום פנוי כולל במקומות שכיסיתי קודם בזקנקן. האירועים האחרונים משכיחים בבת אחת את כל מה שקרה במועדון, ואנחנו עושים דרכנו אל אח גדול ומשלבים הילוך ובראי אני רואה את אח קטן משתרך מאחורינו כדרכו.