במסע הזה, כשאין לנו סיבה טובה לחנות אנחנו מתקדמים. לומדים לבטוח בבית שאיכשהו, בסופו של יום, יגלגל אותנו למקום נעים להניח בו את הגלגלים. וככה, אף שהיום כבר מעריב מעט, אנחנו משאירים מאחרינו את המונו לייק ונוסעים צפונה בנתיב שלנו, לאן שיישאנו.
דרכנו, בין מדבר שבמזרח ורכס סיירה נבדה במערב ולצידנו פה ושם זרימה של נחל שלא החליט אם להתמלא מהפשרת שלגים או להתייבש מלהט המדבר. מידי פעם, כמה בתים או עיירה בלי חן, שמדגישים לנו, שדרך זו קיימת רק בזכות אבות אשר חיפשו כאן אוצרות או כמעבר ממה שלפניה אל מה שאחריה. כך אנחנו מתקדמים לנו, בחצר האחורית של קליפורניה ומגיעים אל אגם טופז.
בחניון ליד הלודג' - שקיעה ורודה מעל ההר
בכל כביש שמביא אותך אל נבדה מקבלים אותך שלטים ותאורה וחצוצרות המכריזים שכאן מתחיל האקשן והפאן. כי נבדה מתייחסת אל הבאים אליה כאילו הם גוועים אם אתה לא משמיע באוזניהם מייד איזה צלילי שמחה של מאה סלוט משין ומראה להם את משטחי הלבד הירוק של שולחנות המשחקים, ששום ירוק של טבע לא ישווה ולא ידמה לו.
ככה מקדמת אותנו גם העיירה טופז ואנחנו עוצרים ונכנסים למוטל קזינו ומתיישבים במסעדה ליד חלונות שמשקיפים על האגם ודי מהר אנחנו לועסים המבורגרים שכבר טעמנו טובים מהם. אחר כך נופלת עלינו עייפות שמזכירה לנו שפעם בראשית היום יצאנו מעמק היוסמיטי ועשינו מסלול רגלי ארוך ודי קשה אל הסקויות ואחר כך גמאנו מרחקים, עד הנה. לפיכך, אנחנו מגלים עניין בחדר במוטל אבל בינינו ובינו מפרידים בערך מאה דולר ואנחנו יוצאים מאוכזבים לתור לנו חניון.
להפתעתנו, כמאתיים מטר מאיתנו, יש חניון חביב מאוד, שמסתכם לנו בחמישית מחיר ובלינה בבית, ללא חשש מפשפשים של מלונות דרכים בשערי נבדה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה