אחרי הסקויות אנחנו אמורים לחצות את שמורת היוסמיטי ולצאת ממנה ממזרח דרך מעבר הטיוגה אל המונו לייק. במהלך התכנון אנחנו מבינים שרוב הסיכויים שבאמצע מאי, מעבר הטיוגה יהיה קבור בשלג ואנחנו נאלץ לעשות שינוי משמעותי במסלול. לשמחתנו מעבר הטיוגה כבר פתוח ואנחנו דרוכים לקראת הדרך הקסומה המצפה לנו.
כשאנחנו חוצים את השמורה מתברר לנו ששום דבר לא מתקרב ליופי של עמק היוסמיטי, כך שאנחנו משמיעים רק או... ואה... קטנים שהם ספק פיהוק ספק התפעלות מינורית וממתינים למעבר הטיוגה שיפרע את השטרות. אבל, כשמגיעים אליו רואים שהוא מתפתל לו בצלעות הרים צחיחים שמכוסים מעט באורנים מיובשים, מבלי לטרוח לכבד אותנו אפילו במראה הגון אחד או לפחות בנהר קטן בתחתית הוואדי. הנה כי כן, אנחנו מסיימים את מעבר הטיוגה, שכה ציפינו לו, ומגיעים אל המונו לייק, מבלי שהוא משאיר לנו מזכרת או תמונה.
מהמונו לייק , מלכתחילה אין לנו ציפיות גבוהות, ובכל זאת גם הוא מצליח לאכזב. הוא לא מטביע שום ירקות ושום חיים במדבר שמסביבו ונראה כאילו אין בין המדבר לבין אותו אגם מלוח, שום זיקה, זולת שכנות שבין זרים. כיוון שכך, אנחנו מצלמים את גושי המלח שהם סימלו של האגם, אשר מבצבצים ממנו באותה ארשת מלוחה ומיובשת, כמו של אשת לוט, וממהרים משם והלאה בדרכנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה