אל היוסמיטי בוקר יום ראשון - 13 במאי

בוקר יום ראשון לפני פרידה מסן פרנסיסקו, ואנחנו מבקרים בכנסיית גלייד הסמוכה למוטל שלנו. מטיפים שם לגאולה באמצעות אהבה של השונה והדחוי מכל  צבע ודת ובכלל, ומבקשים לא להסתפק באהבה מרחוק אלא להושיט יד ולתת עזרה. הם גאים בכנסייה שלהם שהייתה הראשונה להשיא בני אותו מין, ועל הקיר מקרינים את תמונת אובמה שלאחרונה הביע תמיכה בהכרה בנישואים כאלו.
כנסיית האהבה הזו היא תרכובת סן פרנסיסקואית שצמחה מילדי הפרחים שפעם מילאו כאן רחובות ומסיסמאות האהבה החופשית שנישאו פה ומן הכנסייה שהתרככה והתחברה אל הרעיונות האלו. הכל רוחני מאוד כמקובל במקדשי האהבה, ומידי פעם כולם נותנים ידיים לשרשרת או אפילו מתחבקים. בעניין החיבוקים, לאורית דווקא יש שני קליינטים אבל ממני נודפת כנראה הסתייגות קלה ששומרת עלי חף מכל חיבוק.
למען האמת אנחנו מזדחלים לכנסיה ,לא בשל איזה מחסור בחיבוקים אלא בעיקר בשביל לשמוע את הביג בנד שלהם והמקהלה, שאולי יכרכו לנו ביחד, להט אמונה שחורה ושדות כותנה באלבמה.  
הם לא עומדים בציפיות שלנו, אבל כהרגלנו, אנחנו סלחנים ומסתפקים במה שהם נותנים שם, כשהם מערבבים את רוח סן פרנציסקו הידידותית כל כך ברוח טשרניחובסקי אשר עוד מאמין גם באדם גם ברוחו.

לפנות ערב מגיעים אל היוסמיטי.
כאשר אתה מגיע אל פינה בלתי נשכחת בקצווי עולם, שבה היית בעבר, יכול שיתעורר בך רצון להתבונן, במה שעבר עליך בין לבין. אולי משום שבמפגש הזה עם הטבע, הכי מופלא שיש, אתה נפגש גם עם הזמן אשר עומד מלכת. כי זה טבעו של הדומם החי הזה, שהוא תמיד כמו שהיה וכמו שיהיה. ואילו אצלך כל מה שהיה, לא דומה למה שיש עכשיו ובטח לא, למה שיהיה.   
אחרי הצבא הייתי כאן עם בועז. היינו צעירים והעתיד היה רק השערה לא רלוונטית. עכשיו אני מגיח מתוך אותו עתיד. בועז כבר איננו ואני אחרי גילגולי חיים, שלא שיערתי. לפני חמש עשרה שנים חזרתי ליוסמיטי עם נילי והחברים. גם בזמן אשר חלף מאז, היו תהפוכות שאין להן שיעור. אין סוף לזכרון שמשתרע בכל הבין לבין ואני מתחמק ממנו אל אורית שלי, שלה זו פעם ראשונה ביוסמיטי, ואל הרשמים הראשונים שלנו שמאיצים בי לשוב מן העבר אל ההווה שאין יפה ממנו. חוצים לאט את כל העמק וטופחות בנו ציפיות גדולות לקראת מחר, ואנחנו לוקחים את ההתרגשות הנעימה שממלאה אותנו ועושים דרכנו אל העמדה שהזמנו בחניון לפני חצי שנה.